רומני גנב את ההצגה

מי שמעד פעמים רבות מול אובמה, חבט בו ללא רחם בעימות וגרם לו להיות חיוור ואובד עצות

חוכמת אנשים מלומדה בפוליטיקה האמריקנית היא שהרפובליקנים יוצאים נשכרים, כאשר שיעור ההצבעה בבחירות פוחת. תומכים פוטנציאליים של הדמוקרטים נוטים להישאר בבית במספרים הרבה יותר גבוהים. הרפובליקנים מואשמים לעתים מזומנות, שהם משתמשים בתכסיסים, לגיטימיים ופחות לגיטימיים, כדי להשאיר את מצביעי היריב בבית.

על ויכוח הטלוויזיה הראשון של מערכת הבחירות לנשיאות (שעה וחצי, בין 3 ל-4:30 לפנות בוקר, שעון ישראל) אפשר להגיד את ההיפך. הדמוקרטים היו מרוצים, אילו התברר שמספר קטן מן הצפוי של אמריקנים צפו בוויכוח. הסכמה רחבה מאוד שררה לפנות בוקר הן בכלי התקשורת המרכזיים והן במדיה החברתית: מיט רומני גנב את ההצגה.

למען האמת, פרשנים ומקצוענים פוליטיים חזו משהו מעין זה, גם כאשר סקרי דעת הקהל הראו שרוב הציבור מניחים ניצחון קל של הנשיא ברק אובמה. כל מי שעקבו אחר סגנון הוויכוחים של רומני במקדימות של מפלגתו, בייחוד כאשר גבו היה אל הקיר, עמדו על סגולות הוויכוח שלו. כל מי שזכרו את הופעותיו החיוורות של אובמה בוויכוחי 2008, הן במקדימות מפלגתו והן בבחירות הכלליות, ידעו את חולשותיו.

שתי הנקודות האחרונות חתמו את רשימתי הקודמת, לפני שבוע. אבל הרשימה ההיא נכתבה בסימן שיטפון של סקרי דעת קהל, אשר העמידו את הנשיא בעמדת יתרון: 3% עד 4% בזירה הארצית, עד 10% במדינות-מפתח. כותרת הרשימה בשבוע שעבר הייתה "הכתובת על הקיר", בשביל המושל רומני כמובן.

הפשיל שרוול, קמץ אגרוף. לא אתמול

מוקדם להגיד שהקערה התהפכה על פיה. אני זוכר את ויכוח הטלוויזיה הראשון בין הנשיא רונלד רייגן ובין הטוען הדמוקרטי, וולטר מונדייל, ב-1984. רייגן היה פופולרי, רייגן היה כוכב הקולנוע המנוסה, מונדייל היה פוליטיקאי מהוה ומשעמם. הציפיה הכללית הייתה שרייגן יכה אותו שוק על ירך.

למעשה, רייגן היה חיוור במידה בלתי מוסברת, תשובותיו חסרו כיוון ובהירות, והוא חידש את החשד שהוא אינו שולט בפרטים. מונדייל ניצח, ההפרש בסקרים פחת במידה מסוימת. השאלה הייתה מה יקרה בפעם הבאה. ובפעם הבאה רייגן חזר להיות רייגן. ביום ההצבעה הוא נחל ניצחון עצום ממדים, 60% של הקולות, 49 מ-50 המדינות.

דוגמת 1984 מספקת נחמה חלקית בלבד לנשיא. אז, ארה"ב עמדה בעיצומה של ההתאוששות הכלכלית המהירה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. עכשיו, עדכון אחרון של התוצר המקומי הגולמי ברבעון השלישי של השנה מראה צמיחה חיוורת להחריד של 1.3%. האבטלה הגלויה היא 8.1%, והאבטלה הסמויה גבוהה בהרבה.

מה הביא איפוא את אובמה לנהוג בוויכוח עם רומני כמעט כמי ש"לא רצה להיות שם מלכתחילה" (בלשונו של יועץ הבחירות המהולל ג'יימס קרוויל)? מדוע האיש הזה, אשר הפשיל שרוול וקמץ אגרוף בשנה וחצי האחרונות כדי להציל את נשיאותו, הוריד פתאום פרופיל, נדחק אל הקיר, ואבד עצות מול יריב שעד אתמול חזר ומעד?

פניו החיוורים וגרונו הניחר של דייוויד אקסלרוד אמרו הכול. איש יחסי הציבור היהודי משיקגו, האסטרטג הפוליטי הראשי של הנשיא, מגיבורי ניצחונו ב-2008, התייצב לפני מצלמות הטלוויזיה לאחר הוויכוח כדי לנסות את כוחו במה שהאקדמיה ללשון העברית הציעה לקרוא "סחריר", או "ספין".

הוא הודה ללא חמדה שלרומני היה יתרון ב"ענייני סגנון מסוימים". אבל, "כאשר האמריקנים יתעוררו מחר בבוקר, הם ישאלו את עצמם אם זה מה שהם רוצים". להלן הוא סיכם באופן ברור וחד משמעי את מה שנשיאו היה צריך להגיד בזמן הוויכוח, אבל לא אמר. המראיין הקשה באירוניה קלה, אם בדעת צוות אובמה לייעץ לנשיא להתנהל בדיוק באותו האופן גם בוויכוח הבא, על ענייני חוץ, בעוד שבועיים. אקסלרוד יצא מזה.

"אין לי מושג על מה הנשיא מדבר"

הוויכוח הבוקר נסב בלבדית על ענייני פנים, בייחוד כלכלה. רומני, שנראה נינוח ורגוע רוב הזמן, דיבר בדרגה של ליטוש, בסדר הגיוני, כמעט על פי נקודות של מצגת, חוץ מזה שלא הייתה מצגת. הוא יצא להתקפה בלי להיות תוקפני, הוא אפילו לגלג על אי-ידיעותיו של הנשיא בענייני פיננסים בלי להישמע חצוף. הוא לא ויתר בשום עניין, והוא עשה משהו שחזר ונמנע מלעשות במשך חודשים: הוא הכביר פרטים על תוכניותיו.

הפירוט לא בא במפתיע. רומני המטיר את הפרטים יום אחר יום בשבוע האחרון. מדוע הנשיא לא התכונן? מדוע הוא חזר על טענות שהיו אפקטיביות עד לפני 72 שעות, אבל התיישנו עוד לפני הוויכוח?

היו רגעים שבהם רצינותו של הנשיא הועמדה בספק. "אין לי מושג על מה הנשיא מדבר", לגלג רומני, כאשר אובמה הכריז שתקנון המס הקיים מעניק פטור לחברה אמריקנית, כאשר היא מעבירה את פעולותיה לסין. "אולי רואה החשבון שלי שכח לספר לי", הוא אמר.

ברגע אחר, הנשיא חזר על טענה רבת שנים, שחברות הנפט הגדולות נהנות מ"תוכניות סעד תאגידיות", ארבעה מיליארד דולר של הקלות מס בשנה. "האם אקסון-מוביל זקוקה להקלות כאלה?" הוא שאל רטורית. הרטוריקה הזו הייתה צפויה לחלוטין, ורומני שלף ארנב קטן ממגבעתו.

קודם כול, לא ארבעה מיליארד, אלא רק 2.8 מיליארד; ולא לאקסון-מוביל, אלא לחברות קטנות ולקודחים פרטיים; ושלישית - וזה העיקר - "אתה, אדוני הנשיא, הענקת 90 מיליארד דולר לחברות המפתחות אנרגיה ירוקה. אני בעד אנרגיה ירוקה, אבל אתה נתת להן בשנה אחת מה שחברות הנפט הגדולות מקבלות ב-50 שנה. בכסף הזה היית יכול לשכור שני מיליון מורים חדשים".

לנשיא לא הייתה תשובה.

"איפה היה אובמה הערב?"

בפעם הראשונה במערכת הבחירות, נראה כי רומני הצליח לבסס את התיימרותו העיקרית: הואיל והוא מבין בעסקים, הוא גם מבין בכלכלה, בשעה שאובמה, כפי שאמר רומני פעם, הוא "אדם נחמד השקוע מעל לאוזניו בעניינים שאיננו מבין".

אחד המשקיפים הפוליטיים החריפים ביותר באמריקה, לדעתי, ג'יימס גרינפילד, היטיב מאוד לסכם (ברב-שיח באתר החדשות המועיל של יאהו): "ביליתי הרבה שנים כיועץ פוליטי, ואחד הדברים שעשיתי היה להכין פוליטיקאים לוויכוחים. נראה לי, (א) שאנשי אובמה לא הכינו מהלומת-נגד, ו-(ב) שהם החליטו כי מוטב לנשיא להיות רך. אני אינני מבין אף אחת מן הבחירות האלה".

כריס מאתיוס, המגיש תוכנית פוליטית שמאלית מובהקת ברשת הכבלים MSNBC, בעצמו יועץ פוליטי דמוקרטי לשעבר, הציג את השאלה במלוא פשטותה: "איפה היה אובמה הערב?" אחרים אמרו, באותה הרוח, שרומני אימץ את פעלול קלינט איסטווד בוועידה הרפובליקנית: הוא דיבר אל "כסא ריק", חוץ מזה שהנשיא אמנם עמד שם.

האם הכתובת על הקיר מתחילה להיטשטש? סקר מיידי (430 מצביעים) של סי.אן.אן לאחר הוויכוח הראה, כי 67% חשבו שרומני ניצח. השאלה היא אם הם ישנו את הצבעתם בהתאם. זה כמובן רחוק מלהיות בטוח. כרגע אפשר רק לנחש, והניחוש הלא מוסמך הוא שמערכת הבחירות נכנסה לשלב חדש ולא צפוי. אבל זה רק העיתון של היום. אל תשכחו את הדגים.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com