קרב המאסף של סרן ר'

ההחלטה לקיים דיון נוסף בפרשה תשפיע על העיתונות החוקרת

השופט אליעזר ריבלין, שפרש לפני חודשים אחדים מכהונת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נחשב לאחד מנושאי הדגל המובהקים בתחום חופש הביטוי בקרב שופטי העליון בדור האחרון. פסק דינו בפרשת סרן ר' ואילנה דיין, שניתן לפני 8 חודשים, נחשב - גם בעיניו ובעיני הקהילה המשפטית והאקדמית כולה - כצוואתו המשפטית בתחום זה, פסק דין לדורות, המחזק את עקרונות חופש הביטוי וחופש העיתונות. וזאת, במיוחד על רקע הניסיונות החקיקתיים להצר את צעדיה של העיתונות, בתחום האזרחי והפלילי, ומצבו הכלכלי המידרדר של ענף התקשורת בכללו.

ריבלין לא טרח יתר על המידה להסתיר את חשיבות המגמה העומדת בבסיס פסק הדין בעיניו. "בעת הזו יש לשוב למושכלות ראשונים שדומה כי נשתכחו במחוזותינו", הוא כתב, "מדוע מוגן חופש הביטוי בחברות החופשיות? מדוע ייחשב הוא כזכות אדם ראשונית? שאלות אלה שסבור הייתי כי לא תשאלנה עוד צריכות תשובה מחדש".

לצדו של ריבלין ישבו בהרכב השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית, שחיזקו את הקו הליברלי שהציג פסק הדין. בעוד עמית הפגין גישה מסויגת יותר, פוגלמן הרחיק לכת אף יותר, כשקבע כי עיתונאי הפועל לפי "עיתונות אחראית", קרי לפי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, יזכה להגנה אף בתחום לשון הרע.

פוגלמן חשש שגישתו תצטייר כמחמירה עם העיתונאים, ואולם דבריו התקבלו בתשואות מכיוון מועצת העיתונות, שחזתה כיצד כללי האתיקה הבלתי מחייבים שלה זוכים לעיגון פורמלי בדין.

על רקע חשיבות פסק הדין, יש להבין את כובד משקלה של ההחלטה שפירסם אמש (ד') נשיא העליון, אשר גרוניס, לקיים דיון נוסף בפרשה, בהרכב מורחב של 9 שופטים. בכך קיבל את בקשתו של סרן ר' לדון מחדש בפרשה, לאחר שבסיבוב הקודם ביטל העליון את חיובה של דיין בלשון הרע כלפיו.

השופטים קבעו כי לדיין עומדת הגנת "אמת בפרסום", מאחר שהכתבה ששידרה היוותה "אמת לשעתה", והאי-דיוקים שבה אינם עולים כדי לשון הרע.

החלטתו של גרוניס אינה סוף פסוק בפרשה, ואולם היא מהווה אינדיקציה כי פסק הדין שניתן בפברואר אכן מהווה הלכה חדשה בדיני לשון הרע, שאותה יש הצדקה לשקול מחדש. בראש ההרכב המורחב יישב גרוניס עצמו, ולצידו יישבו בכירי השופטים בעליון: מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר, וכן פוגלמן ועמית, שהיו שותפים בגיבוש ההלכה החדשה.

לשון הרע בפרומו

הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית, איימן אל-האמס, שהייתה בת 13.

סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב. אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר "בילדה כבת 10 בערך".

נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי, באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה".

השופט נעם סולברג - שמונה בינתיים לעליון - קבע במחוזי בירושלים כי בכתבה היה משום לשון הרע נגד סרן ר', וכי לדיין לא עומדות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. דיין ואולפני טלעד חויבו לפצות את ר' בסכום של 300 אלף שקל.

למעלה משנתיים לאחר שדיין וטלעד עירערו לעליון, בוטל חיובם בלשון הרע. ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של המחוזי כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליט העליון להקטין את הפיצוי ל-100 אלף שקל. בנוסף, בוטל חיובה של על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.

"אמת לשעתה"

פסק דינו של השופט סולברג, שבוטל על-ידי העליון, סימן גישה מחמירה בקיצוניותה כלפי נורומות העבודה של אמצעי התקשורת. עם זאת, גם שופטי העליון לא חסכו ביקורתם מדיין, על טעויות שנעשו בעריכת הכתבה, על חוסר זהירות ולעתים "חוסר טעם משווע" בעריכה ועל אמירות מיותרות שנכללו בה. "ראוי היה לדיין כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה", ציינו.

דיין, נקבע בעליון, הסתמכה על מקורות מהימנים, נקטה אמצעים סבירים לאימות העובדות והאמינה בנכונותן. ביחס לעובדות שהיו ידועות בעת הפרסום, הייתה הכתבה הוגנת, סבירה ומידתית. הכתבה, נפסק, שיקפה את האמת, כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, ועובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר, לא יכולות להשפיע על קיום יסוד האמת. נפסק כי הגנת ה"אמת לשעתה" מהווה אמת-מידה חיונית לעבודת התקשורת.

עוד קבע השופט ריבלין כי לא די באי דיוקים בפרטי לוואי כדי לשלול את ההגנה על המפרסם, וכי יש לבחון אם הפרסום שונה באופן מהותי מהאמת. הוא קבע כי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית יש להתיר לפרסום שוליים עובדתיים, ויש לאפשר למפרסם ליישם שיקולי עריכה. "חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה כדי שישרוד", הבהיר ריבלין.

הדיון בהרכב המורחב יתקיים לכל המוקדם בפברואר 2013, לאחר שהצדדים יגישו את סיכומיהם. פסק הדין שיינתן יהווה הלכה משפטית חשובה בתחומי לשון הרע, חופש הביטוי וחופש העיתונות - ועתיד להשפיע על חופש הפעולה של העיתונות החוקרת בכללה.

עיקרי הפרשה
 עיקרי הפרשה