תכירו האיש שהמציא טפט בליסטי ורוצה למגן יישובי הדרום

הרקטות שנחתו השבוע בדרום החזירו לכותרות את סוגיית מיגון היישובים ■ לאורי ניסני, הבעלים של קבוצת דיפנס, יש פתרון ייחודי: טפט בליסטי שמסוגל למגן מבנים בקלות ובמהירות ללא שימוש בבטון וברזל ■ אז למה זה לא מתרומם?

איכשהו, אורי ניסני תמיד מוצא את עצמו במיעוט עיקש נגד איזה ממסד, נלחם על מעמדו ועל זכות הקיום האישית והעסקית שלו. זה התחיל עוד בימיו כילד ספרדי כמעט יחיד במעוז הציונות הדתית האשכנזית, צייטלין, עבר למאבקו כמשווק סיטונאי עצמאי של ירקות מול תנובה הגדולה, וכיום הוא נאבק כתעשיין של ציוד מיגון ביטחוני, שמתנפץ על הקירות המזוינים של הביורוקרטיה. המטרה: לשכנע את פיקוד העורף בדבר עדיפותה של פיסת הבד הדקה שהוא מייצר, טפט בליסטי, על-פני בטון וברזלים במיגון מבנים.

הטפט, שמייצרת החברה הבת אחידטקס מקבוצת דיפנס בבעלות ניסני, עשוי בד לבן דק וארוג. הבד הזה, הוא אומר, הצליח לעצור 830 קילוגרמים של חומר נפץ ממרחק של שלושים מטרים. הצבא כבר משתמש במוצר בערכה נישאת, המאפשרת מיגון מבנה או חדר במבנה בתוך כשעה, אבל ניסני שואף להכרזה רשמית של פיקוד העורף שתיתן לו גושפנקה, ואף להשתתפות מסוימת של המדינה בהוצאה, כמה עשרות אלפי שקלים למיגון חדר.

לדבריו, פתרונות מיגון אחרים שמציע פיקוד העורף, בעיקר לבתים נטולי ממ"ד, כוללים הוספת בטון וברזל לקירות והפיכתם לעבים ולמחניקים יותר, ולמעשה הם לא ישימים, שכן רבים מהבניינים הישנים אינם מסוגלים לעמוד במשקל נוסף רב כל-כך. "אומרים לנו שביבי מחפש פתרונות מיגון לעורף, ולנו יש השלמה להגנה שנותנת כיפת הברזל אבל אנחנו לא מצליחים להעביר אותה".

ניסני אף סבור שיש להכריז על הטפט כפתרון לאומי, "ועד אז אני עוצר את המכירות בארץ", הוא מכריז. "אנחנו כן ממגנים גופים גדולים, למשל בז"ן, אבל זהו. אני לא איש מכירות שעובר מדלת לדלת. המוצר הזה ראוי ליותר".

רז יצקן, סמנכ"ל השיווק של אחידטקס, מוסיף: "יש לנו ערימת אישורים, ובכל פעם אומרים בפיקוד העורף שהם לא תקפים כי חלפו שנתיים-שלוש מאז הניסוי האחרון. אבל פיקוד העורף הוא לא באמת הכתובת. על דברים כאלה צריך להחליט הדרג המדיני".

אמריקה, אפריקה, ישראל

ניסני, 58, נולד למשפחה מושרשת מדורות בארץ, שעסקה במסחר ובעסקים, בעיקר בתחום שיווק פירות וירקות לשוק הסיטונאי - הן ממטעים שהחזיקה ביסוד המעלה, באשדוד ובחדרה, שלימים הפכו חלקם לנכסי נדל"ן, והן ממטעים של חקלאים אחרים. במקור התגוררה המשפחה בירושלים, אולם ניסני עצמו כבר נולד בתל אביב.

הבית היה דתי, והוא עצמו, שנטש את הדת לשנים רבות, חוזר אליה בדרך אחרת בעשר השנים האחרונות, "מתחזק מתוך הכרה", כלשונו. כנער הצטרף לבני עקיבא, אולם אחר כך היה מיוזמי הקמת שבט צופים דתיים ברמת אביב, כאלטרנטיבה.

לאחר השירות הצבאי בנח"ל, שכלל קורס קצינים, ניסני התכוון ללכת ללמוד, אולם אז אביו חלה והוא נכנס לנעליו בשיווק הפירות והירקות, שם מצא עצמו מול תנובה: "במסגרת הקשר של תנובה עם הקיבוצים והמושבים היא יכלה להפעיל עליהם לחץ לשווק דרכה את הביצים, את העופות ואת הירקות". לכן הוא החליט שאם אי-אפשר להילחם בהם כדאי להצטרף אליהם, ויזם מהלכים עסקיים עם תנובה.

האמביציה של ניסני לא נבלמה בעסק המשפחתי, והוא החליט לראות מה קורה מעבר לים. בעת הפירוק של כור בסוף שנות ה-80 הוא קנה את אחד ממשרדיה בבוגוטה שבקולומביה, והתחיל לנהל מרחוק סחר במוצרים חקלאיים כגון זרעים. הקו האדום לדבריו היה סחר בנשק, תחום שאליו סירב להיכנס.

לצד המנהל של המשרד בבוגוטה ניסני מינה מנהל נוסף, יהודי אמריקאי יליד אורוגוואי, שהפגיש את ניסני עם קרובי משפחה אמריקאים שעסקו במסחר באוצרות טבע. ניסני חבר אליו והפך לסוחר במתכות, בעיקר זהב, שפעל על הקו ארצות הברית-אפריקה.

באחד הימים, כאשר ניסני היה במשרדו האמריקאי, הגיע אליו תושב סיירה ליאון שהציע לו לגשת למכרז להפקת זהב. ניסני ושותפו הקשיבו להצעה ואחר כך החליפו ביניהם כמה מילים בעברית. האורח שמע ושאל, "היברו? יזראלי?" וכשנענה בחיוב אמר שהוא מכיר חברה ישראלית נוספת המעוניינת בהשתתפות במכרז הזה. כך הכיר ניסני את איש העסקים מוטי סלומון, הבעלים של החברה. "במכרז לא זכינו, אבל נהיינו חברים", הוא משחזר.

כשניסני חזר לארץ סלומון כבר נכנס לתחום הביטחוני בעקבות רכישת חברת סטאר נייט, המפתחת מערכות ומוצרים אלקטרו אופטיים לראיית לילה. ניסני חבר אליו, בתחילה כדירקטור ואחר כך בתחום הפיתוח העסקי ובסיוע ברכש חברות, ועבד עמו במשך כחמש שנים. בתקופה ההיא כבר ידע שיחפש "תעשייה בארץ" לצורך רכישה. הרצון הראשוני היה למצוא חברות הקשורות בייצור מזון, וניסני היה מעורב בניסיון לאגד חברות בתחום - בהן ויטה, פרי הגליל וזן לכול - ולהקים גוף גדול שיכול להתחרות בענקי המזון בסגנון תנובה. "המהלך לא יצא לפועל כי קרן ההשקעות ששיתפנו נסוגה מהעניין".

דיפנס נקרתה בדרכו במקרה. מתווכת שחיפשה עבורו תעשיות בתחום המזון הכירה את בעל דיפנס דאז, יוסי פוסבינדר ז"ל. פוסבינדר, שניהל לדברי ניסני את דיפנס כ"הצגה של איש אחד", נפטר בפתאומיות, ועוד בשבעה החתימה המתווכת את אלמנתו ואת שלושת ילדיו על הסכם ראשוני למכירה.

וואן סטופ שופ

פוסבינדר היה ככל הנראה יזם בעל חושים חדים. לדברי ניסני מדובר באדם שהחל מעסק של תיקון מכונות תפירה ולאחר מכן הקים במחסום ארז (ארז טקסטיל) מתפרה שעוסקת בציוד מיגון - החל באפודים ובקסדות, עבור ב"מנהרות" לעטיפת טנקים ושאר כלי רכב משוריינים, וכלה בטפט הבליסטי; תחום המכונה "טקסטיל כבד". בשלב מאוחר יותר פוסבינדר רכש כמה אחוזים בחברת אחידטקס, שעסקה באריגת סרטים, בדים ויריעות לאחסנה יבשה (כלומר לכיסוי כלי רכב צבאיים כבדים וציוד צבאי), ובהמשך הרחיב את אחזקתו בה.

אחידטקס החזיקה גם בדור הראשון של מה שהיום דיפנס רואה בו את תקוותה הגדולה - הטפט הבליסטי: מדובר ביריעת בד דקה ארוגה מסגסוגות מיוחדות, שאם מצפים בה קירות של מבנה, היושבים בתוכו מוגנים מפגיעות הדף של פיצוץ עז, משום שהוא מצליח לשמור על החלל הפנימי מפני רסיסים ושברי קירות גם במקרה של קריסה.

אחידטקס, שהוקמה על-ידי פרדי ושמואל דוידוביץ' ואברהם חצור, הייתה חברה בעלת עבר מפואר, שביצעה בין השאר פרויקט ציפוי קירות הפנטגון בטפט הבליסטי באמצע שנות ה-90 ("אנשי אחידטקס לא הורשו להיכנס", משחזר ניסני, "לעבודה נשלחו אמריקאים עם סיווג ביטחוני גבוה"). היא גם מכרה "מנהרות" של אחסנה יבשה לצבא האמריקאי במלחמת המפרץ הראשונה, חלקן עדיין בשימוש והן נמצאות בבוסניה. היא סיפקה את הטפט המיוחד לבתים באזור רמת גן בעת המלחמה ההיא, רווית הסקאדים. ב-1999 משרד הביטחון צמצם מאוד את הזמנותיו בתחום הזה, וכל הענף נקלע לבעיה. בשלב שבו פוסבינדר הגיע אליה בשנת 2001 החברה הייתה בשפל ונמכרה במחיר נמוך.

נוסף על רכישת אחידטקס, פוסבינדר הקים את מיוטקס, שעוסקת במיגון כלי רכב. לתוך המעטפת של החברה האם, שכבר נקראה דיפנס, הוא הוסיף מתפרה בארצות הברית, בשל פרויקט אוהלים שהיה על סדר היום.

דיפנס הונפקה בנאסד"ק ונסחרת נסחרת במחירים נמוכים (0.035 דולרים, נכון להיום), אולם לדברי ניסני עד כה לא נעשה מינוף או שימוש בכך: "לפי המסמכים שמצאתי בחברה, אני חושב שפוסבינדר הרגיש שהחברה נעשתה גדולה ושהוא לא יודע לאיזה כיוונים לקחת אותה". פוסבינדר המנוח לא הספיק לעשות סדר ולמצוא כיוונים בשל פטירתו הפתאומית, ובאחד בינואר 2010 ניסני נכנס ושילם 2 מיליון דולרים "עם התאמות, ומובן שאת בדיקת הנאותות עשיתי תוך כדי העבודה ולא לפני. שלושה רבעונים לקח לי להשלים את העסקה וללמוד את העסק".

באותו הזמן, לדברי ניסני, דיפנס הייתה "אוסף של אחיזות" בכל מיני חברות בשלבים שונים של שרשרת הייצור. הוא החליט שהחזון של דיפנס הוא להיות חברה המייצרת משלב חומר הגלם ועד למוצרים הסופיים; מה שהוא מכנה "וואן סטופ שופ". לדבריו, מדובר במבנה מאוד ייחודי בעולם שלהם: "רבים אמרו לי שזה מבנה בעייתי, שאם אני מוכר חומרי גלם אני לא יכול למכור מוצר סופי, שלא אעמוד בתחרות עם הלקוחות שלי בתחום חומרי הגלם. ההחלטה לא הייתה פשוטה, אבל הבאתי בחשבון שהיכולת של הקבוצה לספק לעצמה את חומרי הגלם היא נכונה, ותמנע תלות בגורמים אחרים".

מתוך החזון הזה רכש את חברת ציוד הרכב פילקר מידי רבינטקס, אז עדיין בשליטת אבי ורטהיים. לימים תתגלגל פעילותה של רבינטקס אל ניסני, כאשר ירכוש בסוף 2011 מידי הכונס את פעילות המיגון האישי של החברה ללא תמורה, אבל תוך נטילת חוב של כ-30 מיליון שקלים לבנקים. התוכנית הראשונית הייתה לרכוש את רבינטקס כולה - החלק בבית שאן והחלק שנמצא בארצות הברית - אבל בעלי החוב השונים, בעיקר הבנקים, לקחו את החלק האמריקאי אליהם, וניסני הסתפק במפעל בבית שאן שאותו איחד עם אחידטקס, היושבת בנצרת עלית. שני האתרים נשארו על כנם, אולם המחלקות השונות אוחדו. בתום כל אלה, דיפנס היא כיום חברה המגלגלת מחזור של 20-30 מיליון דולרים ומעסיקה 250 עובדים.

אחת הטענות המרכזיות של ניסני כלפי המדינה, מעבר ליחס שלה כלפי המוצר המיגוני שפיתח, היא חוסר ההגנה על התוצרת המקומית, שגורמת לו להתחרות בתנאים שלדבריו אינם הוגנים; "לנו יש חוק הטקסטיל שחציו בכלל לא מיושם. בארצות הברית, שיא הקפיטליזם, יש הגנה חזקה על התוצרת המקומית. אין לי בעיה עם תחרות, אבל מי שרוצה להתחרות שיביא מכונות ויעסיק עובדים כאן. לא ביקשתי שום דבר מאף אחד וגם לא קיבלתי, אבל מכונות הבאתי בכסף מזומן, ואני יושב בפריפריה, במקומות מאוד בעייתיים מבחינת תעסוקה. בהרמת כוסית שהייתה בבית שאן ברבינטקס ראיתי אנשים שמחים, עם ניצוץ בעיניים. כאשר קיבלתי את החברה הזאת כולם היו אבלים וחפויי ראש, ולאט-לאט קומתם הזדקפה. אבל זה עלול להשתנות.

"אמרו לי שאני מטורף כאשר לקחתי את רבינטקס מפשיטת רגל וקלטתי 67% מכוח העבודה", הוא מתגאה. "אני לא בעד שהמדינה תפמפם כסף לעסקים לא כלכליים, אבל אפשר קצת להגן עלינו, לתת לנו הנחות בארנונה, מענקים שונים. יש למשל מענק על העסקת חרדים וערבים, ויש לנו באחידטקס עובדים ערבים, אבל יש כל-כך הרבה תקנות בדרך, שבין הזמן שאתה מגיש בקשה לוועדה ועד שאתה מקבל כסף חולפות חמש שנים.

"מדינת ישראל מתבססת על שלושה דברים עיקריים - היי-טק, חקלאות ותעשייה ישנה. אבל התעשייה הישנה סובלת לא רק מהיעדר עידוד ממלכתי ומקשיי הביורוקרטיה, אלא גם מהיעדר אשראי של הבנקים. ההגנה על התעשייה צריכה לבוא גם בצורת עידוד מצד המערכת הבנקאית, אשר ששה להלוות ללווים הגדולים אבל קופצת את ידה כאשר מדובר בעסקים קטנים ובינוניים".

- ואתה גם מצפה ממשרד הביטחון שירכוש ממך יותר.

"כן. למפעלים שלי אין מספיק עבודה כדי להבטיח את קיומם; אבל הם אומרים שיותר זול בסין, או שבכלל לא עושים רכש, והציוד מתיישן. הרי הקיצוצים בתקציב משרד הביטחון מגיעים אפילו לאוכל של החיילים, וכנף אחת של אף-35 יכולה לפרנס 500 משפחות במדינת ישראל".