מיוחד: כך הופכים בי"ס כושל בדרום ת"א לעילית חינוכית

השעה 8:45 ותלמידי אחת מכיתות ה' בבית הספר תל חי בכפר שלם שבדרום תל אביב, שכובים בדממה על הגב על מזרנים דקים בכיתה ריקה. חלק מהם מתבוננים בסקרנות בחבריהם שלצדם ואחרים עוצמים עיניים ומניחים את כפות ידיהם על הבטן, אבל משהו בשרירי הגוף של כולם משדר רוגע שאינו אופייני במיוחד לקבוצת הגיל שלהם; לעובדה שהם נמצאים בבית הספר ולתדמית של שכונתם, לפחות בעיני העולם החיצון.

כרגע הם נמצאים בתוך עולם משל עצמם, והמילים המעטות שמדריכת "שפת הקשב" מאיה לזר-שלם משחררת לחלל הכיתה באיטיות וברכות נספגות בהם ושריריהם מתרככים עוד יותר: "בואו נעביר ידיים על הגוף שלנו ונרגיש אותו. נרגיש אם כפות הידיים שלנו חמות או קרות. הגוף אוהב כשאנחנו מקשיבים לו. בואו נשים יד על הלב ונרגיש איך אנחנו היום. אולי אנחנו מתרגשים, אולי שמחים, אולי קצת עצובים. תשלחו ללב שלכם קריצה קטנה ותאמרו לו, 'אני חבר של עצמי'".

כעבור עוד עשר דקות של תרגילי מדיטציה, לזר-שלם עוברת בין התלמידים, מקישה בעלי על מכתש ברזל המשמש כגונג מאולתר, ושולחת שלושה צלצולים ארוכים ומרגיעים לחלל הכיתה. שיעור המדיטציה, נדבך אחד בשיטת "שפת הקשב" שמיושמת בבית הספר, הסתיים.

התוצאות האחרונות של מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) שהתקבלו בסוף החודש שעבר הוכיחו מעל לכל ספק ש"שפת הקשב" רחוקה מלהיות תעלול ניו אייג'י אופנתי או כלי ציני למיתוג מחדש של בית הספר. במבחנים, שבאמצעותם בוחנת הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך את הישגי התלמידים ב-4 מקצועות הליבה - מדע וטכנולוגיה, שפת אם, מתמטיקה ואנגלית - התמקמו 500 תלמידי בית הספר היסודי בעשירון העליון בישראל בכל אחד מהמקצועות. רק שלושה בתי ספר יסודיים בארץ הגיעו להישג הזה. במילים אחרות: תל חי, שממוקם בלב שכונה בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים ושנחשב עד לפני כעשור למוסד בעייתי שסובל מבעיית אלימות כרונית, הוא אחד משלושת בתי הספר היסודיים הטובים במדינה.

עוד לפני השיחה עם הרוח החיה שמאחורי המהפך שעבר בית הספר - המנהלת עינת אריזון-ברגר, קשה שלא להרגיש את האווירה השונה בבית הספר. עבור מישהו שבתחילת שנות ה-80 היה בגילם של הילדים הללו ושזיכרונותיו מבית הספר היסודי צבועים באפור קודר, ויזואלית ומנטלית, תל חי מרגיש אחרת. זה מתחיל בחצר הכניסה המטופחת להפליא ובקירות הצבעוניים, נמשך בפינות הישיבה הצנועות והקטנות שמנקדות מדי פעם את המסדרונות, ומסתיים באופן שבו הציורים והפסלים שיוצרים התלמידים מקשטים את המבנה.

עבודות של ילדים בגיל הזה כמעט תמיד נראות דומות: הקווים עדיין אינם בוגרים ומגובשים, הכישרון (או היעדרו) לא תמיד מגולם בנייר או בחומר. מהבחינה הזו העבודות בתל חי מזכירות עבודות אמנות של ילדים שניתן למצוא בכל בית ספר בישראל. מה ששונה הוא הכבוד שניתן להן: הציורים של ילדי תל חי ממוסגרים ונתלים על הקירות בכישרון אסתטי שלא היה מבייש אוצרים במוזיאונים נחשבים. תשומת הלב שניתנת ליצירות מייפה את חלל בית הספר, אבל בראש ובראשונה מכבדת את היוצרים הצעירים שלומדים בו ומשדרת להם מסר תת-הכרתי מעצים.

"התחלתי מתוך מצוקה"

אריזון-ברגר, שמעידה על עצמה שהיא מתחברת מאוד לתפיסות בודהיסטיות, עברה בעצמה מסע אישי ארוך, שהביא אותה למעין הארה רוחנית ומקצועית: "התחלתי מתוך מצוקה כי ידעתי שאני לא יכולה להמשיך באותה דרך שהייתי בה. הייתי פה מנהלת שלוש שנים, ואז יצאתי. פשוט לא יכולתי להכיל את מה שעבר עליי פה. למה? אולי זה היה גדול עליי, אולי הייתי מאוד צעירה, אבל יודעת לומר לך שהאלימות שהייתה פה השפיעה עליי לא טוב. ההישגים היו נמוכים, אבל זה לא היה העניין. אני חושבת שלא ידעתי לאזן בין הגישה הסטנדרטית של המערכת לבין מי שחשבתי שאני - העינת האמיתית שבפנים. יצאתי לשנת שבתון, טיפלתי בעצמי, הלכתי ללמוד טיפול משפחתי וזוגי, והתחלתי בלימודי ארבע שנים של פילוסופיה רוחנית. זו הייתה המתנה של החיים שלי. לאחר מכן למדתי פסיכולוגיה טרנס-פרסונלית, וכל הדברים הללו היום הם תל חי".

אחרי שנת השבתון שהוקדשה ללימודים, להתבוננות פנימית ולגיבוש תפיסת עולם ייחודית, חזרה אריזון-ברגר לדרום תל אביב כשהיא, כהגדרתה, 100% עינת.

שיטת "שפת הקשב" שמקרינה על כל מה שנעשה בתל חי מאז חזרתה של אריזון-ברגר למקום, פותחה ב-2002 על-ידי שימי לוי וד"ר נמרוד שיינמן, והיא עושה שימוש בטכניקות מדיטציה מזרח אסייתיות המאפשרות לילדים התבוננות פנימית נקייה ונטולת שיפוטיות על-פי עצמם. כתוצאה מכך, הילדים לומדים לפתח את יכולות הפניית הקשב והמודעות הרגשית שלהם, ומחזקים את השליטה העצמית, את הביטחון העצמי ואת היכולת לוויסות רגשי.

השיטה, שמיושמת בבית הספר תל חי זה כעשור, היא אחת הראשונות בעולם המערבי שאומצה על-ידי מערכת החינוך הציבורי. אריזון-ברגר מודה שהחיבור של השיטה אל מערכת החינוך הישראלית לא היה פשוט, אבל מעדיפה לדבר על החיובי. "בתחילת הדרך היה יותר קשה. אז לא היו מחקרים כמו שהיום יש על ההשפעה המדיטטיבית על המוח, ובעצם עבדתי בצורה מאוד אינטואיטיבית. אבל אני לא ממש זוכרת, זה היה לפני הרבה שנים", היא אומרת כשעל פניה חיוך דק. "מה שאני יודעת לומר לך זה שמה שהיה אז לא עצר אותי. ידעתי מה צריך להיות, ואני יודעת גם היום מה המערכת צריכה. עכשיו, בכל אופן, המצב מול המערכת מצוין. תראה, התוצאות מדברות בעד עצמן", החיוך שלה מתרחב.

"אין פה ילדים שקופים"

האחראית לתוכניות האמנות בבית הספר, איריס קור, נמצאת במערכת החינוך כבר 24 שנים, שמונה מהן בתל חי. בלי טיפה של ציניות קור אומרת שתל חי הוא בית שני עבורה, ומספרת שהיא כלל אינה שוקלת לצאת לשנת שבתון. כשהיא נשאלת מה שונה בבית הספר הזה לעומת מוסדות חינוך אחרים שהיא עבדה בהם במשך השנים, היא עונה בפשטות, "הכול", ואז מתחילה לפרט. "יש לך פה יכולת לחלום ולהפוך את החלום שלך למציאות. אנשים מביאים לפה רעיונות שנראים אולי מוזרים למי שמכיר את מערכת החינוך, כמו שיעורי נגרות, או ריקודים סלוניים או רובוטיקה, ופשוט מצליחים פה לגרום לדברים הללו לקרות. השיטה הזו, החונקת, של מערכת החינוך, שאומרת למורה 'צריך לעבוד רק ככה!', כבר לא עובדת כיום, ופה מבינים את זה. הבחירה שניתנת פה לילדים לעשות את הדברים שהם מתחברים אליהם מאפשרת להם לפרוח".

ואכן, הדגש שניתן בתל חי ליצירה באמצעות שיעורי בחירה במגוון תחומים מאפשר לילדים למצוא בתוכם כישרונות שבבתי ספר אחרים ייתכן שהיו נותרים בלתי ממומשים. מעבר לכך, הצטיינות בתחום כלשהו - למשל בתחום הריקודים הסלוניים או המוזיקה - מחזקת את הביטחון העצמי של הילדים בהתמודדות עם תחומים שהם עשויים להתקשות בהם. קור מתנסחת בזהירות כשעולה השאלה כיצד מערכת החינוך הגדולה מקבלת את הגישה הבלתי קונסרבטיבית של המנהלת.

עם זאת, כדי שכל זה יקרה, חשוב מאוד לאריזון-ברגר להדגיש כי חייבת להיות סינרגיה בין תפיסת העולם ההוליסטית, שמשלבת גוף-נפש-תלמידים-הורים וקהילה, לבין המורים עצמם.

מעגל הקשבה בספרייה

כדי להדגים כיצד יוצרים את השקט הפנימי הזה אני מתלווה ל"מעגל ההקשבה" שעורכת הכיתה של ארנטראוט בספריית בית הספר ושמתכנס פעם או פעמיים בשבוע. הילדים, ישובים במעגל, מקבלים זה אחר זה מארנטראוט קלפים שעליהם ציורים של סיטואציות כמו לחיצת יד, מסיבת ריקודים ואחרות, ואז מתבקשים לספר לחבריהם על התחושות שעולות בהם כשהם רואים את אותו ציור. השיחה שמתפתחת רגועה ומבוססת על הקשבה לאחר, ועל ניסיונות למציאת פתרונות לקונפליקטים שחווים הילדים בכיתה.

"מעגל הקשבה", היא מסבירה, "הוא הזדמנות לילד להקשיב לעצמו ולאחר. אנחנו מדגישים את האמת במעגל בלי שיפוטיות ובלי ביקורת, וזו מיומנות חשובה מאוד בעיניי. מתקיימת במעגל פתיחות להעלות דברים ולהאזין לחברים. רק מי שמחזיק את הג'יני יכול לדבר. ברגע שילד מדבר, פתאום ילדים אחרים יכולים גם לראות מה קורה אצלם ולחשוב על עצמם. הילדים מחכים לשעה הזו כל השבוע, כדי לדבר ולהביע את עצמם".

ההקשבה לאחר אינה נשארת בתל חי רק ברמה הסמלית או הרוחנית. בתחילת שנת הלימודים, דווקא בתוך האווירה הלאומנית-קסנופובית הנושבת מקברניטי המדינה ומורגשת במיוחד בקהילות שבדרום תל אביב המתפקעת מפליטים, פעלה אריזון-ברגר כדי שבבית הספר ישתלבו גם כתריסר ילדים מסודן ומאריתריאה. "זו השנה הראשונה שלהם פה", היא מספרת. "הם בכיתה א', והמשימה שלנו היא לאהוב ולתת. חשוב לי שהילדים הישראלים יכירו את החברה כמו שהיא. אני חושבת שזה מקסים לגדול בחברה שיש בה גם וגם וגם. צריך לקבל בסקרנות את האחר וללמוד לתת".

הכתבה המלאה - במגזין G