תוכן שיווקי

כתבה זו נכתבה והופקה על ידי כותבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

כתבות התוכן השיווקי בגלובס כוללות מידע ענייני בעל ערך מוסף לקורא, תוך שמירה על שקיפות מרבית כחלק מהקוד האתי של גלובס.

המקום של הדיוטות בוויכוח מקצועי

לא רק תודות מגיעות לאנשים שפיתחו את כיפת ברזל ■ גם התנצלות כנה של אלה שהטילו דופי במקבלי ההחלטות רק לפני פחות מ-5 שנים, ובמיוחד של אנשים שלא נרתעו מרמיזות שהחלטות אלה נגועות באינטרסים אישיים או העדפות פוליטיות

בניגוד לרושם שמתקבל מההתמכרות ההמונית לתוכניות טלוויזיה קלוקלות, אנו בוגרים מספיק, כמדינה וחברה, לדרוש תשובות רציונליות ומעשיות מהגופים הממשלתיים. ביכולתנו להבין את מגבלות יכולת החיזוי של פוליטיקאים - ואת קשיי המימוש של הדרגים המבצעים - בלי לצפות "מאבא" שיהיה "הכי בעולם".

אני רוצה להאמין שיש מקום לתרבות דיונים "קרת ראש", בה חלים חוקי כבוד המחייבים את המתווכחים להפגין יושרה אינטלקטואלית, גם כאשר הנושאים כואבים והנטייה היא לדבר מהבטן, לא מהראש. להמחשה, הרשו לי להביא תקציר הדברים שכתבתי במאמר העורך של IT מגזין גיליון 52, מרץ 2008, בנושא "כיפת ברזל". להזכירכם, באותו זמן התחולל וויכוח מר אודות החלטת משרד הביטחון להעדיף את תוכנית "כיפת ברזל" על פיתוח הפנטזיה של "תותח לייזר" בשם "נאוטילוס". להלן קטעים מתוך המאמר, בקיצורים המתחייבים:

המקום של הדיוטות בוויכוח מקצועי

מה שמפריע לי ואליו אני חוזר שוב ושוב בעיקשות דון-קישוטית הוא השיח הפוליטי-ציבורי בישראל. הרמה שלו הולכת ופוחתת ככל שנעשה מקובל יותר ויותר להשתמש בביטויים קיצוניים, בנימה סרקסטית ובסגנון תוקפני על מנת "למכור" רעיונות כאלה ואחרים. חברי כנסת, קצינים בדימוס, עיתונאים ושדרנים, אינם מוצאים צורך לסייג את דבריהם גם כאשר ברור להם שהמציאות אינה פשוטה והצגת החלופות בשחור-לבן חוטאת לאמת. יש מידה רבה של חוסר "יושרה אינטלקטואלית" בחילופי המהלומות המילוליים, שהפכו לצורה המקובלת של דיון ציבורי בישראל, כאילו חשוב יותר לנצח בויכוח מאשר להגיע לתובנות הנכונות. גישה כזאת נסבלת אולי בהתנצחויות סטודנטים על הדשא האוניברסיטאי, או בניסיונות פתטיים של "פוליטרוקים" לנטוע חשיבה אידיאולוגית במוחם הצעיר של חניכי תנועות הנוער.

אבל הגיע הזמן שהציבור הרחב ישתחרר מהאזיקים האידאולוגיים שמקורם בדיאלקטיקה של "מלחמת המעמדות" במהלך המאה ה-20 רווית הדם. התפיסה שלי אולי "אליטיסטית" מדי לטעמם של רודפי ה-Rating, אבל אני גם מאמין שלכול אזרחי המדינה אכן מגיע יחס של אנשים חושבים - וזו אינה סיסמא סנובית לקידום המכירות של עיתון המקדש את ההליכה נגד הזרם.

להמחשה, די אם נתבונן בדיון העקר המתחולל סביב המשך ירי הקאסמים והקטיושות מרצועת עזה. ממשלת ישראל מנסה ללכת על הקו הדק שמפריד בין "תת-תגובה" המעודדת את המשך הטרור לבין "תגובת יתר" הגורמת לנו נזק תדמיתי וממשי בעולם, שבכל זאת צריך להתחשב בו. הקו הזה לא רק דק, הוא גם חד ואכזר כלהב החרב המתהפכת ולא פלא שמי שצועד עליו נפצע ומדמם. אבל לא מעט אנשים בעלי מעמד ציבורי, שהייתם מצפים מהם לאחריות ושיקול דעת בהקשר לנושא ביטחוני שחיים ומוות תלויים בו, מתבטאים בחריפות מתלהמת, ביוהרה אגוצנטרית משום שכך "צוברים נקודות" בדעת הקהל.

ודעת הקהל אכן מושפעת מדמגוגיה, כי לאזרח הממוצע אין כלים ביקורתיים מתאימים לשיפוט בנושאים אזוטריים. כמו יעילות של אמצעים צבאיים מסוימים, או איך מתעצבת תדמית של מדינה או מה ומשתקפת בהחלטות עריכה בדיוני המערכת של עיתונים וערוצי טלוויזיה סביב העולם, וכדומה.

תותח לייזר כמטפורה פוליטית

לאחרונה ראיתי באחד מערוצי הטלוויזיה דיווח על ביקור שר הביטחון ב"עוטף עזה" ופגישותיו עם תושבים-אזרחים. חילופי הדברים התנהלו כמקובל אצלנו - האזרחים דרשו בתוקף תשובות לשאלות שאין להן תשובה קצרה ומוחצת - ושר הביטחון ניסה להקרין ביטחון ונחישות בלי להיות יותר מדי ספציפי בנוגע לאמצעים או ללוחות הזמנים. עד כאן פחות או יותר תסריט סטנדרטי מהסוג שכל מחלקת יחסי ציבור יודעת לעצב. ואז קמה גברת אחת ודרשה שמערכת הביטחון תקבל באופן מיידי את ההצעה של חברה אמריקאית מסוימת לספק לישראל מערכת "תותח לייזר" ליירוט טילים, רקטות ופצצות מרגמה.

אין לי מושג מה הידע וההבנה של אותה גברת בתחום של יירוט אווירי בכלל ותותחי לייזר בפרט, אך נראה היה לי מוזר, שהיא מאמינה כי החלטה שכזאת צריכה להיות מושפעת מדעתם של הדיוטות - צופי טלוויזיה שמחפשים עוד סיבה להאמין ש"אי אפשר לסמוך כאן על אף אחד" - ולא להתקבל במסגרות המקצועיות שנועדו לכך. בסופו של דבר, החלטות טכניות בשאלות של הצטיידות באמצעי לחימה חדשניים, אפילו "אוונגרדיים" מתקבלות באופן שוטף על ידי גופי התעשיות הביטחוניות. אז מה הביא את אותה גברת להאמין כי ביקור שר הביטחון ונוכחות מצלמות טלוויזיה הם ההצדקה לאסרטיביות שלה?

מבדיקת הנושא במדיה הישראלית למדתי שהדרישה הזאת משקפת דיון ציבורי, שמצידו האחד עומדת מערכת הביטחון הממוסדת ומצידו השני ניצבים שני אנשים שנחשבים לברי סמכא, כנראה בזכות הידע והניסיון שצברו.

האחד הוא פיזיקאי, ד"ר עודד עמיחי, לשעבר חוקר בכיר ברפא"ל שהיה מעורב בפיתוח ה"נאוטילוס", תותח הלייזר, עד ההחלטה של מערכת הביטחון להפסיק את השתתפותה במה שהפך לפרויקט אמריקאי טהור. השני הוא דר' ראובן פדהצור, פרשן צבאי מבית "הארץ", שבניגוד לרבים מעמיתיו מבין על מה הוא מדבר. שני אנשים אלה, הודות למוניטין, ליכולת התקשורתית שלהם ולנכונות לצאת נגד המערכת הממוסדת, הצליחו להביא את השאלה הטכנית - מבין האפשרויות התיאורטיות לפיתוח מערכת יירוט רקטות וטילים קצרי טווח, פצצות מרגמה ואולי גם פגזי תותחים תלולי מסלול, על מי להמר? - לזירת הדיון הציבורי. כאילו מדובר בנושא בו דעתם של מומחים ושל הדיוטות צריכה להשפיע באותה מידה.

מולם ניצבים אנשי המערכת: חוקרים ומהנדסים שעוסקים בנושאים דומים במשך שנים ורשמו לא מעט הצלחות מוכחות (ומדרך הטבע גם כמה כישלונות בלתי נמנעים); קציני צבא בכירים, שאולי לא רהוטים במיוחד מול המקרופון אבל מבינים משהו באספקטים המבצעיים של שדה הקרב האמיתי; "רפרנטים" ומנהלי תקציבים, שתפקידם הבלתי נעים הוא לבלום התפרצויות חזון מלהיבות משום שאין כסף או שיש יותר מדי מרכיבי סיכון; וסתם מנהלי פרויקטים שאמונים על הובלת מיזמים מסובכים לקו הגמר.

יירוט טילים: למי יש קבלות?

נכון להיום, ישראל נחשבת למרכז החשוב ביותר של הטכנולוגיה הזאת, במידה רבה הודות להצלחה של התעשייה האווירית בפיתוח מערכת החץ ליירוט טילים ארוכי טווח. אך רלוונטיים יותר בהקשר של ירוט רקטות עזייתיות הם המוניטין של חטיבת הטילים של רפא"ל בתחום של טילי נ"מ קצרי טווח. פרויקט "כיפת ברזל", שמטרתו לפתח טיל קומפקטי, זול ואמין ביירוט טילים קצרי טווח, נתפס כנדבך הנמוך ביותר במערכת הגנה "שכבתית", שמעליה שכבה האפקטיבית בפני טילים לטווח בינוני (פרויקט "שרביט קסמים") ומעל כולן מטריית החץ מפני טילים ארוכי טווח.

בסך הכל, מערכת הביטחון הישראלית הלכה רחוק יותר מכל אחת אחרת בהגדרה של מערך הגנה רב שכבתי, מבוסס טילים, שאמור לתת מענה לספקטרום רחב מאוד של איומים - גם אם אלה לא כוללים פצצות מרגמה, פגזי תותחים ורקטות זעירות. נכון להיום זמני התגובה הנוכחיים של "כיפת ברזל" ארוכים מדי ליירוט רקטות בטווחים קצרים משני קילומטר, בשל זמן הטיסה הקצר מאוד שלה, אך אפשר להניח כי קיצור זמן התגובה הוא אתגר שניתן להתגבר עליו ולא בעיה בלתי פתירה. להוכחה, זמן התגובה הנדרש במערכת Trophy המותקנת על טנקים ונגמ"שי לחימה קצר הרבה יותר מהנדרש ליירוט "קאסם".

מרכז מצוינות - לא "ציונות"

בכל מקרה, ברור שאם הגעתם למסקנה שהפתרון לבעיה הוא טיל נגד טילים, אין צורך בטיעונים "ציוניים" כדי לתת את האחריות לפרויקט לרפא"ל (שתפתח את הפתרון בשיתוף עם חטיבת אלת"א של התעשייה האווירית). זה אחד ממרכזי המצוינות העולמיים לטכנולוגיות הרלוונטיות. המצוינות נמדדת לא רק ביכולת לספק את הסחורה בזמן אלא גם במתודות מוכחות להקטנת סיכונים טכנולוגיים ובידיעה שהפתרון ישים בתנאי קרב, הולם את יכולות הצבא לעכל טכנולוגיות חדשות - וכן, קיים סיכוי יותר מסביר לייצא את הפתרון לארצות אחרות וכך להחזיר לפחות חלק מעלויות הפיתוח. מדינות גדולות בהרבה מישראל, חזקות פי כמה מבחינה כלכלית, למדו שכשלון במכירות יצוא של מוצרים צבאיים היא מתכון בטוח לקריסת פרויקטים.

לא צריך להבין מכך שטילים הם התרופה לכל אתגר צבאי, הפיתרון האולטימטיבי לכל בעיה, אבל זה בהחלט פיתרון מבטיח והבחירה בו אינה מביעה טמטום מוחלט של הגנרלים, תועלתנות נפשעת של פקידות מושחתת או סתם קלות דעת של Spin-רים פוליטיים.

מי שחושב שההחלטה שהתקבלה אינה נכונה, עליו חובת ההוכחה, שפיתרון אלטרנטיבי ייתן בפועל יותר ביטחון בפחות כסף, ואפשר להתקדם לקראתו ללא סיכונים טכנולוגיים מופרזים. וסמכות ההכרעה בין החלופות מין הדין שתינתן למי שהכי בקי בסבך הנושאים הטכנולוגיים והמבצעיים - ולא למי שמצליח לעשות הכי הרבה גלים בתקשורת. מדובר באנליזה כמותית מדויקת, ביכולת לראות את הנושא ממספר גדול של נקודות השקפה - כולל תפעול מבצעי, הגנת הסביבה, סינרגיה עם טכנולוגיות המפותחות במסגרת פרויקטים אחרים, הבנה של תהליכי הטמעה של טכנולוגיות אוונגרדיות בגוף מסורתי ומסורבל כמו צבא, ניהול סיכונים במובן הכלכלי ורצון להסתכל על הפרויקט כחלק מאקולוגיה תעשייתית-צבאית-כלכלית מורכבת, שנבנתה במשך שנים ולא כדאי להרוג אותה בהחלטות פזיזות.

לא להוציא תקדימים מהקשרם

כל זה לא אומר שהממסד צודק ושהמתנגדים צריכים לסתום את הפה. אבל בהחלט זכותנו כ"לקוחות" - הן של מערכת הביטחון והן של המדיה - לדרוש שההתנצחות תנוהל בצורה אחראית. במושג אחריות אני כולל את כל המרכיבים שאמורים לוודא כי תתקבל החלטה אופטימלית במושגים אובייקטיביים ולא ניצחון של יכולת ההשפעה של אנשים אלה או אחרים. כל הטיעונים בעד ונגד כל אחת מהחלופות צריכים להיות מוצגים במלואם - בערוותם או בגאונם - ללא שימוש באמצעים דמגוגיים כדי להאדיר צד אחד או לבזות את השני.

לדוגמה, הטיעון אודות חוסר ההצלחה של טילי פטריוט ליירט את הטילים העיראקיים לפני 17 שנה, אינו רלוונטי ליכולת של הטילים הנוכחיים לעשות את המלאכה. גם השימוש בתקדים ה"לביא" כהוכחה לכשל הבסיסי של תהליך קבלת החלטות במערכת הביטחון, הוא חרב פיפיות. נכון שיש לנו נטייה להיכנס לפרויקטים מאתגרים במיוחד, אבל זה לא אומר שהם נידונו מראש לכישלון. גם פרויקט ה"חץ" הותקף כ"פיל לבן" ולפחות מבחינה מבצעית הוא ממלא פרצה מסוכנת שעדיין אין לה תשובה אחרת.

סוד ההי-טק הישראלי אינו ב"גאונות היהודית" המיתולוגית כי אם בנטייה הישראלית הבסיסית להעמיד כל מוסכמה בסימן שאלה, לערער על כל סמכות ולדחוף עמדות "לעומתיות" ללא היסוס וללא משוא פנים. המאפיין הזה נותן להי-טק הישראלי יתרון איכותי מול דיביזיות המהנדסים והתוכניתנים שנפלטות מדי שנה מהאוניברסיטאות באסיה. לשאול שאלות נוקבות ולערער על סמכות היא גם דיאטה בריאה לשמירה על תרבות דמוקרטית והתחסנות מפני הערצת אישיות פוליטית.

אך לא צריך להבין מכך שהזכות הזאת ניתנת לכל פושק שפתיים חסר מושג ונטול בושה, שרק החוצפה של עמי הארצות נותנת לו עזות עמידה בפני המיקרופונים והמצלמות. יש נושאים רבים בהם הדמוקרטיה מעניקה מעמד וערך שווה לדעתם של חכמים ושל חסרי דעת, אך אלה אינם כוללים נושאים טכניים מובהקים, שהמומחיות בהם אינה נקנית מקריאת עיתונים והקשבה לכל מהדורת חדשות.

בזכות האיסטניסיות

ויותר מכל, הגיע הזמן לקבוע מחדש את חוקי המשחק שחלים על המקצוענים והמומחים כאשר הם פונים לציבור הרחב. אחריות, הגינות, יושרה אינטלקטואלית, לשון נקייה וכבוד לצד השני הם תנאים מוקדמים כדי שנתייחס בכבוד לדברכם ולא נראה בהם תעמולה גרידא. אנו לא רוצים לקבור את הוויכוחים מאחורי חומות סודיות ולא להשאיר את הכרעות בדילמות מרכזיות בידי גופים עלומי שם. שקיפות היא תכונה חיונית של מערכת דמוקרטית. אבל אנו רוצים דיון ציבורי המתחולל במפלס המוח, לא בעיטות מתחת לחגורה.

עד כאן מילים בנות יותר מארבע וחצי שנים - ונדמה לי שהרלונטיות שלהן לא נמוגה. נכנסנו למערכת בחירות והמסורת המקומית אומרת שבעת כזאת אין מקום לאיסטניסיות בתמרוני השלכת הבוץ, שהמטרה מקדשת את האמצעים והציבור מטומטם מספיק כדי להעדיף את חריפי הלשון על פני עמוקי המחשבה. אני מקווה שזה לא נכון, אך בכול מקרה, מי שרוצה את הקול שלי חייב להתיחס בכבוד לכושר השיפוט שלי - ואותו אני מפעיל בעיקר כדי לסנן את מי שלא בוחל באמצעי תעמולה מבישים.