הפקה מושקעת, תוצאה מאכזבת

לא נעים לומר אבל "הנשים מטרויה" היא הצגה מאכזבת

זה אמנם לא מדד מאוד אמנותי, אבל לנוכח ממדיו החריגים - שווה לנסות להבין למה משהו כמו שליש מבאי האולם המרכזי של הקאמרי לא שבו למקומותיהם לאחר ההפסקה. אחרי הכול, הפקה בסטנדרטים כאלה לא רואים כל יום. קופרודוקציה עתירת משאבים, המארחת קרוב ל-30 שחקנים ושחקניות מלאומים שונים, שמתקשרים זה עם זה ביפנית, בערבית ובעברית, וחולקים כולם כבוד לסיפור אחד נצחי, שמחזיק מעמד ורלבנטיות יותר מ-2,000 שנות אנושות מדממות - מחזהו עתיר המיתוסים של אוריפידס על היום שאחרי תבוסת טרויה ליוון.

ועדיין, חלק לא מבוטל מן הקהל הצביע ברגליים, ולמען האמת, קשה להאשים אותו. לא נעים לומר אבל עוד פחות נעים לחוות: "הנשים מטרויה" בבימויו של הבמאי המוערך יוקיו נינאגאווה היא הצגה מאכזבת. זאת משום שהיא מגישה טיפול מנוכר; כזה שבא לאחד בין תרבויות, שפות ולאומים, אבל מוצא עצמו כל העת רק מחדד את ההבדלים ביניהן. אותם הבדלים שגורמים למלחמות להוסיף ולפרוץ. היא אינה מאכזבת משום שהיא תובעת מן הקהל שלה להתמודד עם טקסט קלאסי, מלא בתוגה וקשה לעיכול. תיאטרון אינו צריך להתחנף לקהל שלו. "הנשים מטרויה" מאכזבת משום שהיא מאתגרת את הקהל שלה מהסיבות הלא נכונות. במקום שההצגה תשרת את המחזה המיתי, ותהפוך אותו נגיש לצופה, היא רק מוסיפה עליו עוד ועוד משקולות, וגורמת לכך שבמקום שהצופה יתפנה להתעמק בטקסט הפיוטי של אוריפידס - ויחווה תחושות ייאוש מההיסטוריה שחוזרת על עצמה זה אלפי שנים - הוא מוצא עצמו מתייאש ממנה.

מצד אחד, ישנם המונולוגים הארוכים של דמויות המפתח. הקובה, מלכת טרויה (קאיוקו שיראישי), קסנדרה בתה (אולה שור סלקטר), אנדרומכה, אלמנתו של הקטור (ראודה), טלתיביאוס, השליח היווני (מחמוד אבו ג'אזי), המצביא מנלאוס (מוטי כץ), וכמובן הלנה היפה (יוקה וואו, שבאמת מחזיקה ביופי מהפנט), שבגלל בגידתה במנלאוס פרצה המלחמה.

קקפוניה קשה

כשהמונולוגים מגיעים בעברית, כמו במקרה אולה שור סלקטר בתפקיד קסנדרה, אפשר להעריך את ההגשה. כאשר הם מגיעים בערבית, כמו במקרה של ראודה בפקיד אנדרומכה והתמונה הבלתי אפשרית של קריעת הבן מאמו, אפשר לנסות. אבל כאשר הם מגיעים ללא כל תמיכה תיאטרלית, ביפנית, שכל-כך רחוקה לאוזן הישראלית, נותר לקרוא בתרגום ולהמתין בסבלנות שאוזלת והולכת.

היא אוזלת גם משום בחירת בימוי, שמגדישה את הסאה, ואשר מתקבלת מאופן השימוש של הבמאי נינאגאווה בקבוצות המקהלות. רקע בקצרה: שלוש קבוצות מקהלה של נשים טרויאניות מובסות מאכלסות את הבמה במשך ההצגה כולה. הן לב המחזה, קול העם, הנפש הפצועה, אלה שנותרות לראות את עירן עולה בלהבות, לאחר שבעליהם הובסו בשדות הקטל. בכל מקהלה חמש שחקניות, והבמאי בוחן לחזור על כל טקסט של מי מחברות המקהלה פעם אחר פעם אחר פעם בשלוש השפות.

מעבר לכך שזה גורם למועקה, נדמה שהניתוק הזה בין הקבוצות שפועלות כל אחת בנפרד, הוא גם שמאפיין את האכזבה מהביצוע כולו. במקום עירוב דינמי בין תרבויות ושפות, משפט מפה, משפט משם, נינאגאווה מייצר עוד ועוד חומות והתוצאה מלאכותית ונטולת הרמוניה. רק כאשר במקרים ספורים מדברות כל הנשים ביחד אפשר לגרד את הפוטנציאל שטמון היה בפרויקט השאפתני הזה.

"הנשים מטרויה"; בימוי: יוקיו נינאגאווה, הקאמרי בשיתוף טוקיו מטרופוליטן