2013 זה לא 2003

מדובר בנתניהו אחר, בליברמן שונה, ובאלי ישי שלא הכרנו

אם להאמין לראש הממשלה בנימין נתניהו, סדר-היום של הממשלה הבאה יהיה מותאם למידותיו של יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד ורשימתו, ויכלול שלושה מרכיבים עיקריים: שוויון בנטל, שינוי שיטת הממשל והתמודדות עם "יוקר המחיה".

מכיוון שהדברים נאמרו לאחר פגישה בין נתניהו ללפיד, שכנראה לא הייתה הראשונה ביניהם החודש, ניתן להניח כי הדברים נאמרו גם על דעתו של השותף הקואליציוני הבכיר.

לכאורה, זהו חזונה של הממשלה הבאה לקדנציה תיאורטית של ארבע שנים, בתוספת הבטחה לשיפור בהליכות של השותפים המכהנים. האנשים יהיו אותם אנשים, כך מספרים לנו, אך ההתנהגות שלהם תהיה שונה: מדובר בנתניהו אחר, באביגדור ליברמן שונה, ובאלי ישי שלא הכרנו. יתר על כן, לא נשמע יותר על דני דנון, לא ניאלץ לקרוא על מירי רגב, ואת יריב לוין ישכחו בספסלים האחוריים.

ייתכן שדברים אלה נראים, בעיני מצביעיו של לפיד, כהתפתחות טובה, אפילו טובה מאוד, ומצדיקים את הצבעתם בבחירות. אולם לגבי יתר האוכלוסייה בישראל, השאלה היא מה יהיו ההבנות הנוספות שאליהן יגיעו שותפי הקואליציה החדשה, במיוחד כאשר מדובר בסוגיות של מדיניות כלכלית וחברתית.

תשובה לכך נקבל כבר בשבועות הקרובים, כאשר הפרטים הראשונים על תקציב המדינה החדש יתחילו לדלוף. ממה שייעשה בתחום התקציב לשנת 2013 אפשר יהיה ללמוד מה הן תוכניות הקואליציה לארבע השנים הקרובות. מבחינה זו, ניתן ללמוד היום ממה שקרה לפני כעשור, בשנת 2003, כאשר בנימין נתניהו הגיע למשרד האוצר עם תוכנית פעולה אשר נועדה לשנות את כללי המשחק במשק הישראלי.

ההשוואה ל-2003 אינה מקרית, כי היום בדומה לאז, בשלו התנאים לשינויים יסודיים במדיניות הכלכלית. היה אז צורך להגדיר מי ישלם את מחיר השיקום של כלכלת ישראל לאחר שנים של אינתיפאדה ומיתון. התוכנית של 2003, אשר קיבלה את תמיכתה המלאה של מפלגתו של לפיד-האב, כללה פעולות כמו הקטנת הסקטור הציבורי, פגיעה בשכר, שחיקה של זכויות פנסיה, הרעה בזכויות של מובטלים, הקטנת קצבאות הביטוח לאומי תחת הכותרת "מקצבאות לעבודה" ועוד.

יש להניח, כי ברמה האידיאולוגית נתניהו של היום אינו שונה בהרבה מ"ביבי מודל 2003". יתר על כן, אפשר להניח כי לפיד-הבן יעניק לו את אותה מידה של תמיכה שלה זכה נתניהו מלפיד-האב. לכן, תחת הכותרת של "שוויון בנטל", ו"הגנה על המעמד הבינוני" תגובש מדיניות של קיצוצים בהוצאה החברתית, ירידת שכר במגזר הציבורי, והקטנת קצבאות הביטוח הלאומי, לצד הגדלת תוכניות התמיכה במגזר העסקי .

שנים של מאבק לא פשוט

אלא ששנת 2013 אינה שנת 2003, והחברה אשר אמורה להגיב לתוכנית קיצוצים כזו אינה אותה חברה מפוחדת ותשושה משנת 2003. זו חברה שחוותה מחאה חברתית נגד אותם עקרונות של התוכנית הכלכלית ההיא. זו גם חברה שבה העבודה המאורגנת חוזרת וכובשת את מקומות העבודה. לא מדובר עוד במאבקים על רקע סגירה של מפעלים תעשייתיים בתעשיות המסורתיות בפריפריה, אלא בתנועה המקיפה עובדים עירוניים, שכירים ברמות שכר שנחשבות ל"בינוניות", אשר חרדים לביטחון תעסוקתי, ומודעים למצבם המוחלש.

אילו היה מדובר בכלכלה אשר צומחת בקצב של 4%-5% לשנה, עוד ניתן היה להניח כי יימצאו הסדרים אשר יבטיחו "שקט תעשייתי" ומחאה חלשה. אך היות שהמצב אינו כזה, וישראל הצטרפה לעידן של ציפיות נמוכות וצמיחה קטנה אשר מאפיינות את העולם המתועש, השנים הקרובות יהיו שנים של מאבק לא פשוט בין חלקי החברה הישראלית.

מאבקים בין "מאכלסי" העשירון השלישי עד העשירון השמיני, מצד אחד, נגד שני העשירונים העליונים, מצד שני. לכן, המחאה והתארגנות עובדים הן חלק מאותה מערכה על חלוקת העוגה בין קבוצות ומעמדות בישראל, בין אלה החיים מדרום לנחל הירקון לבין אלה החיים מצפונה לו.