סוריה רוצה חשבון פתוח

90% מהנשק שנשלח לאזורנו מכיוון איראן, מגיע ליעדו

כיצד ינהג נשיא סוריה בשאר אסד בתגובה לתקיפה האווירית המיוחסת לישראל? ככל שעוברים הימים מהלילה שבין שלישי (29.1.13) לרביעי בשבוע שעבר מתרבים סימני השאלה, ונראה שרק על דבר אחד מסכימים כאן: תגובה מצד סוריה או חיזבאללה או שניהם, בוא תבוא. השאלה רק היכן ואיפה.

בניגוד לשתיקה אחרי פיצוץ הכור הגרעיני בדיר-א-זור שעלה השמיימה בספטמבר 2007 אחרי תקיפה אווירית שגם היא יוחסה לישראל, הפעם הסורים אינם מרפים מהנושא: אמש שידרה הטלוויזיה בסוריה תמונות שלפי הטענה צולמו באתר התקיפה, אלא שהתמונות מוכיחות למרבה האירוניה את הטענה במערב: מה שהותקף היה שיירת נשק שהעבירה מערכת טילים-נגד-מטוסים מתקדמת, שמכרו הרוסים לאסד מסוג אס-איי-17, כנראה בעת שחנתה בדרכה לעבור את הגבול ללבנון.

העובדה שסוריה ממשיכה לעסוק בתקיפה יכולה ללמד על רצונם להגיב, להשאיר את החשבון הזה פתוח. ההערכה היא, כי התגובה תבוא לא עכשיו וייתכן שלא כאן. פיצוץ מסתורי באחת מנציגויות ישראל בעולם או ניסיון לפגוע בריכוז תיירים ישראלים נוסח הפיגוע בבורגס, בולגריה, יתאים יותר למלחמת הצללים שמתנהלת בשנים האחרונות בין ישראל ליריביה במזרח-התיכון.

בצה"ל קוראים לזה מב"מ: מערכה-בין-המערכות. זו מערכה מוזרה כיוון שאינה מלחמה ואינה שלום. זו מערכה שמשתרעת מאיראן, דרך הים האדום, סודן, סיני, עזה, לבנון, וסוריה, הרחק מהזירות הקלאסיות שבהן נהג צה"ל לפעול. זו מערכה שיריביה של ישראל מייחסים לה במסגרתה, בין היתר, שיירות נשק איראניות המובילות רקטות פאג'ר לחמאס, שעולות באוויר השמיימה במדבריות סודן; מחסני רקטות של חיזבאללה שמתפוצצים באורח מסתורי בבקעת הלבנון; ומטוסי נשק איראניים שמקורקעים בטורקיה.

במסגרת המב"מ, יריביה של ישראל מייחסים לה גם שורת חיסולים, תמיד תוך שקילת נזקי עתיד וללא חשבונות של נקמות עבר: רמטכ"ל חיזבאללה, עימאד מורנייה, נהרג מפיצוץ משענת הראש ברכבו בדמשק; מחמוד אל-מבחוח, האחראי על חימוש חמאס מוצא את מותו בחדר מלון בדובאי בידי חבורת שחקני טניס משופמים וממושקפים; קצין סורי, מוחמד סוליאן, המקורב לאסד, נורה למוות בידי צלף מהים אחרי שהעביר נשק לחיזבאללה; ואחד ממשלחי-היד המסוכנים באיראן הפך להיות מדען בפרויקט הגרעין שלה.

יחכו לשעת כושר

המונח "נשק שובר שוויון" נזרק לאוויר בדיון הציבורי סביב ההברחות לחיזבאללה בקלות רבה מדי. אין ולא יהיה שוויון בין ישראל לבין הארגון השיעי הטורד את מנוחתה כבר משנות ה-80.להוציא את מבצע קדש ב-1956, קשה להיזכר בהחלטה של ישראל לצאת למלחמה נגד התעצמות של אויביה. לפי ההערכות, בארסנל ה-60 אלף רקטות וטילים שצבר חיזבאללה מצפון, יש גם רקטות אמ-600 וטילי סקאד-די, שיכולים להגיע עד אילת.

ככל הידוע, לא הותקפו עד כה שיירות שהובילו רקטות לארסנל של חיזבאללה, שבניגוד לשיח טרם מלחמת לבנון השנייה, איש לא חושב כעת בצה"ל שהרקטות האלה יחלידו במחסנים. אלא שכאן טמון ההבדל: מעבר טילי האס-איי-17 (נגד-מטוסים) הוא המשפיע. עם אס-איי-17 חיל האוויר לא יכול לטוס בחופשיות בלבנון; לא יכול לעקוב אחר הרקטות המאיימות על גוש דן ועל נתב"ג; ולא יוכל לייצר במלחמת לבנון השלישית "משקל סגולי" חדש, אותה תקיפה בפתח מלחמת לבנון השנייה, שפגעה ב-34 דקות ברוב הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה.

עם כל המתואר כאן, חשוב לזכור את הנתון העגום: 10% בלבד. זה מה שישראל מצליחה לתפוס. על-פי ההערכות, 90% מהנשק שנשלח לאזורנו מאיראן, מגיע ליעדו. סוריה וחיזבאללה ירצו לסגור את החשבון. הם יחכו לשעת כושר ולחוסר תשומת-לב שלנו. ובכל זאת: מבלי להתייחס לפעולה ספציפית זו או אחרת, ניסיון העבר מלמד כי ישראל הוכיחה שהיא פועלת באופן מדוד, מדויק, תוך לקיחת סיכונים מחושבים בלבד.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10