מי יתפלג? מי יבגוד?

כמה נעימה נראית הכנסת חדשה, ה-19 במספר, ביום תחילת דרכה. הכול נשיקות, חיבוקים, טפיחות על השכם, חיוכים האומרים: "עשינו את זה. הגענו למקום שכל כך שאפנו אליו, שכל כך הרבה אנשים רוצים להיות בו. והנה, כמעט קשה להאמין, אנחנו פה. אנחנו הנבחרים".

מראה מלבב. טוב לראות אנשים מבסוטים, אופטימיים. ביום הזה הם אנשים המאמינים בעצמם, בכוחם לעשות דברים, לשנות סדרי עולם. הם בטוחים, ויש כאלה האומרים זאת, שהם יהיו שונים מקודמיהם, הם יעשו הבדל כלשהו, הם יצליחו. זאת הרגשה נפלאה להתחיל דרך חדשה, במיוחד את הדרך הזאת, הפרלמנטרית, החקיקתית, הציבורית. חברי הכנסת החדשים קצת מזכירים חתן וכלה ביום חופתם. גם הם מאמינים שאהבתם תימשך לנצח, שנישואיהם לא יסתיימו לעולם, ש"יהיה טוב".

ימים של תחילת הדרך

ימים של תחילת הדרך הם תמיד יפים. המשך הדרך היא בדרך כלל סיפור קצת שונה. היא אף פעם לא מישורית, לא חלקה, היא תמיד רצופה מהמורות, מכשולים, בעיות. יש בה כמובן גם שמחות, אבל כבר לא הכול דבש. בהדרגה מאבדים את הדבר היפה ביותר, את האמונה שאצלך הדברים יתנהלו אחרת. את האופטימיות האבסולוטית. את הביטחון ביכולת לשנות, לעשות הבדל.

אני מסתכל בתמונות 120 הח"כים המחייכים אלינו. אני מנסה להבין על פניהם לאן יהיו מועדות. מי מהם יגשים חלק מאמונותיו ותקוותיו. מי יהיו אלה שבסופו של יום, בסופה של כנסת, יסתכלו לאחור ויאמרו "מה קרה? איך היא נגמרה כל כך מהר, ואני עוד לא עשיתי כלום, שום דבר בעל ערך?" מי יישארו ביחד, מי יתפלגו, מי "יבגוד" במי. וזה יקרה. זה תמיד קרה, וכנראה, בעצם בטוח, שזה ימשיך לקרות.

הבית הוא המשכן

הכנסת מקבלת היום אל מליאתה 120 חברים, חדשים וישנים. דבר אחד אפשר לומר לגביהם בביטחון: הם יעשו כמעט הכול כדי לחזור אליה. הם יתחמנו, יקפצו מסיעה לסיעה, יעשו מעשה מופז ויאמרו כמותו שבית לא עוזבים, אבל כן יעזבו. כי הבית היחיד שחברי כנסת באמת לא עוזבים, לא רוצים לעזוב, הוא משכן הכנסת. כל שאר הבתים הם בחזקת דברים שניתן לוותר עליהם.

הרצון הנואש להשתייך

העובדה הזאת, הרצון הנואש לא להיפלט מהחממה הנחשקת הזאת הופכת גם את הטובים באמת למעין מופזים, אנשים שיעשו הכול כדי להישאר. תביטו בהם טוב עכשיו, ותעיינו בהם, בחלק מהם, אחר כך. תוכלו לראות מה הכנסת, הרצון להשתייך אליה, עושה לאנשים. ואולי מלכתחילה הם כאלה?