וונדר וומן

לא הצלחתי להתעמק בסרט על ביונסה - שמעתי את השם אבל לא יותר מזה

"ביונסה - החיים הם רק חלום", יום א', 22:00, "יס דוקו"

איני מתהדר בבורותי, רק מבקש לעשות גילוי נאות למקרה שאתם ממש מעריצים של ביונסה. אין לי מושג מי היא. כלומר, שמעתי את השם, בדרך כלל בסמיכות לטקס פרסי ה"גראמי" (יש לה כבר 16 והספירה נמשכת), אבל לא הרבה יותר מזה.

כיוון שכך, אני מודה שלא צפיתי בעניין רב בסרט (שיש לו גם נקודה ישראלית בדמות העורך אילן בן-עטר) שמתעד את חייה כפי שלא תועדו מעולם. העובדה שהיא נראית כבחורה קשוחה שמצליחה לנהל קריירת מוזיקה לצד פעילות עסקית ענפה ואימהות פעילה, מתחברת לי אסוציאטיבית למדונה, שנדמה שסללה את הנתיב הזה עבור כל הכוכבות מהדור שבא אחריה.

מעבר להרהור הזה, אני מודה שלא הצלחתי להתעמק בסרט: לפרקים הוא הצליח להיות מעניין אף להדיוט מוחלט כמוני שלא מכיר את תעשיית המוזיקה המעודכנת, ועדיין - יש גבול כמה עניין אני מצליח לגלות בדמות שהייתה כמעט אנונימית עבורי רק חמש דקות לפני הצפייה.

הסערה שלפני

"הרייך ה-3, העלייה", יום א', 23:00, ערוץ ההיסטוריה

את מהלכה של מלחמת העולם השנייה ואת הכרונולוגיה של השואה מכיר כמעט כל ישראלי. הבעיה היא שהשנים 1933-1939 מתחלקות עבור רובנו לתחנות שקשורות ברדיפת היהודים: חוקי נירנברג, ליל הבדולח ועוד. האנטישמיות אמנם הייתה פן לא זניח בפילוסופיה הנאצית, אבל מי שמביט בעליית הנאציזם בשנותיו הראשונות רק דרך הטרגדיה היהודית, מחמיץ כמה נקודות מעניינות ורלוונטיות במיוחד.

הקלישאה הרווחת והמטעה למדי גורסת, ש"היטלר נבחר באופן דמוקרטי". מדובר כמובן בחוסר דיוק היסטורי: היטלר ניצל את חולשת הדמוקרטיה כדי להכות בה שורש ואחר-כך לעשות בה כבשלו - הגרמנים נקראו אל הקלפיות רק לאשרר את שלטונו, כאשר היה זה כבר מבוסס דיו.

התהליך הזה שבו קבוצה שנראית בתחילה שולית ומהלכת אימים על הגרמנים, הופכת לתנועת שלטון טוטליטארי, היא מרתקת. משום כך כדאי שלא להחמיץ את הפרק הזה, על אף אורכו (שעה וחצי).