הנה הכסף, אתם לא רואים?

כשהעזו המוחים לומר "שלום" או "שטחים" הוצמדו מיד לעמוד הקלון

תותחים או חמאה - אולי סיסמה פשטנית, אבל קולעת. ויכוח על תקציב אינו רק ויכוח על יישור פינות, אלא על מהויות. התנועה שקראה לעצמה ב-2011 "מחאה חברתית" עשתה לעצמה חיים קלים בהתעלמה מעניין עקרוני זה. כדי שלא להיות "פוליטית" העדיפה את הסיסמה "צדק חברתי" ופירשה אותה בערך כך: תנו לנו יותר, ואם יותר פירושו קיצוץ משהו אחר, אזי על-חשבון "החרדים" או "הטייקונים".

כשהעז מי מן המוחים לומר "שלום" או "שטחים" הוא הועמד אל עמוד הקלון, הן על-ידי רוב הממשלה שחיפשה דרך לערער על לגיטימיות המחאה, והן על-ידי רוב המוחים, שלא רצו להיות "פוליטיים".

עד היום לא נוסדה "מפלגת מחאה" וכשהגיעה השעה הקובעת, שעת הבחירות, מפלגות שבאופן מסורתי אמורות לספוח אליהן את המחאה על אובדן מדינת הרווחה, בראש ובראשונה מפלגת העבודה, לא זכו להצלחה. המפלגה היחידה שנהנתה מתמיכת המוחים הייתה מפלגה שבחרה לה את השם הקולע "יש עתיד" ושהאמינה שאת הכסף אפשר לחפש אצל החרדים או על העצים.

המפלגה הזאת, משהגיעה לממשלה, אכן כיוונה את המדיניות הכלכלית נגד החרדים, אבל מתברר שאין בכך כדי לממן את כל מה שאנשי המחאה ביקשו לעצמם; ועוד התברר כי פוגעים במי שבנאיביות חשבו שאפשר לפתור את בעיות מדינת הרווחה בדרך הקלה.

קודם כול ברור היום, כי האמונה הניאו-ליברלית היא עניין עקרוני הפוגע במדינת הרווחה. כששפכו החל משנת 1977 את התינוק עם מי האמבטיה עלו על דרך, שכדי לחזור ממנה צריך שינוי רדיקלי לא פחות מאשר השינוי של שרי האוצר שמחה ארליך וביבי נתניהו.

אבל הקושי אינו רק במפנה מנטלי כזה, הרואה לנגד עיניו את מדינות סקנדינביה או מרכז אירופה, האמונות על כלכלת-שוק חברתית. הקושי הוא בתנאים הפוליטיים ליצור מפנה כזה. ואין הדברים אמורים רק בברית הלא קדושה של "יש עתיד" עם מפלגת המתנחלים, שהובילה לכך שתקציבי הקבוצה הזאת שאותם מממנת המדינה לא ייפגעו. מדובר במדיניות שיש לה מחיר גדול בהרבה: מי שמשקיע בתשתיות בשטחים כבושים ובהחזקת צבא שאמור לשמר אותם, מי שסבור שהשטחים חייבים להישאר בידי ישראל, מחליט החלטה פוליטית שיש לה משמעות כלכלית מרחיקת לכת: במקום לצמצם את הצבא ולהפוך אותו לצבא קטן ומקצועי - להמשיך בבזבוז הענק שנקרא "תקציב הביטחון" ולקצץ בו לכל היותר בשוליים.

יותר מכך: ההחלטה האסטרטגית להחזיק בשטחים, הכרוכה בהחלטה להימנע ממשא-ומתן עם הפלסטינים ולהעדיף המשך מצב המלחמה, היא המעמסה העיקרית על כלכלת ישראל.

נכון, המפנה הזה תלוי לא רק בישראל. אבל התנהגות ישראל, שעמוד-השדרה והגב של ממשלתה הם תומכי המשך ההתנחלות, היא בחזקת הצהרת כוונות ברורה. כך תנאי המסגרת למדיניות כלכלית לא ישתנו, והוויכוחים על רווחה ושוויון בנטל יעסקו אך ביישור פינות או בתעשיית סיסמאות.

הכותב הוא מנהל מרכז קובנר באוניברסיטה העברית