"'הבימה' מייצגת את המדינה בחו"ל וזה לא מעניין אף אחד"

אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון "הבימה": "המדינה לא הייתה צריכה לעשות סיבוב על התיאטרון" ■ "הכסף שקיבלנו מהמדינה הוא 'כסף צבוע' שבא ישירות מהאוצר. הוא לא ירד מתקציב משרד התרבות, ולכן לא פגע בתקציבים"

בחורף 2011, כשהבימה היה בעיצומו של מאבק הישרדות, וממש לפני חזרתו מגלות של חמש שנים למשכנו המשופץ הקבוע, נערכה פגישה בין מנהלי התיאטראות לקראת פרסי התיאטרון. כמו בכל שנה. כשנסגרה הישיבה, נפרדה אודליה פרידמן מהנוכחים וצעדה לכיוון המעלית, כשהיא בטוחה שבעוד כמה שניות השאר יצטרפו אליה. עוברות דקה, שתיים, חמש, והיא מוצאת את עצמה יורדת לבד לקומת הכניסה ותוהה בינה לבין עצמה איפה כולם. אחרי כמה ימים, כשהבינה מה התרחש שם מאחורי גבה, היא התפוצצה.

"כולם נשארו בחדר", היא זועמת כאילו האפיזודה הזו התרחשה אתמול ולא לפני שנתיים, עיניה המאופרות היטב מכווצות, פיה קפוץ. "הם נשארו שם כדי לדון בבג"ץ שהם עמדו להגיש נגד תוכנית ההבראה שלנו. באותו הרגע החלטתי שאנחנו לא נשתתף בפרסי התיאטרון עם קולגות שלא מסוגלים לתמוך ולפרגן בשעות קשות כאלה. וזה לא רק אני - המנהל האמנותי אילן רונן, השחקנים, אף אחד מאיתנו לא רוצה להשתתף".

כך יצא שרונן, ממייסדיו של הפרס, מחרים אותו. עד כדי כך החרם התדרדר, שכאשר דבורה קידר, שחקנית הבימה, קיבלה בטקס האחרון פרס על מפעל חיים, פרידמן הגיעה לשם לרבע שעה, רק כדי לתת לשחקנית כבוד. "אין לפרס הזה תהילה", היא אומרת, "אין גלאם, מה שיש זה הרבה מרמור".

- אולי מרמור שלכם על שלא הצלחתם לזכות בפרסים בשנים האחרונות?

"שטויות. זה בגלל דרך ההתנהלות. גם גשר לא שם. הפרס הזה צריך להתנהל על-ידי גוף חיצוני, על-ידי אנשי ציבור אובייקטיביים".

- ועדיין, בסוף את מענישה את עצמך. את מפסידה את המנוף השיווקי שזכייה מאפשרת.

"אני לא רואה בזה מנוף שיווקי. זו אמורה להיות חגיגה לשחקנים ולא יותר. 'הסוחר מונציה' לא היה מועמד, ואי-אפשר להשיג כרטיסים עד סוף אוגוסט".

- לא כל ההצגות של הבימה הן "הסוחר מונציה".

"הנתונים מראים שבעבר זכייה לא קידמה הצגות, כי רובן מוגשות למועמדות כשהן בסוף חייהן. זה לא נותן כלום".

- גם לא לשחקנים? זה כבוד גדול ושדרוג במעמד.

"אבי קושניר, מוני מושונוב, יעקב כהן - אף אחד מהם לא קיבל פרס, ואני לא חושבת שהם פחות מחוזרים בגלל זה. במקום שהפרס יהיה חגיגה לשחקנים, הוא הפך לחגיגה למנהלים. אני הייתי בין אלה שדרשו שהמנהלים לא יעלו לקחת את הפרסים ל'הצגת השנה', כמו שהיה נהוג".

- ואולי מנהלי התיאטראות כעסו בצדק על כך שלגירעונות שלהם אף אחד לא דואג?

"הבג"ץ שהם הגישו היה ניסיון שלהם לחבל. רוע. הגופים האחרים נתמכים גם על-ידי המדינה וגם על-ידי העיריות. הבימה הוא התיאטרון הלאומי של ישראל כבר כמעט מאה שנים, והוא נתמך רק על-ידי המדינה, והיא זו שאמורה לעזור לו אם הוא נקלע לקשיים. זה ההבדל. הכסף שקיבלנו הוא 'כסף צבוע' שבא ישירות מהאוצר. הוא לא ירד מתקציב משרד התרבות, ולכן לא פגע בתקציבים שלהם. מה גם שהגירעון הזה נבע מהלוואה. התיאטרון קיבל הלוואה של 16 מיליון שקלים ב-1995 והחזיר את הקרן, אבל עם ריבית של 16% הוא תפח ותפח. מחקו לנו 18 וחצי מיליון ונחזיר עוד 5. מראש המדינה לא הייתה צריכה לעשות סיבוב פיננסי על התיאטרון".

- בסוף למה ציפית, הם בכל זאת מתחרים?

"להתנהגות קולגיאלית. כשגשר קיבלו כסף חשבתי לפנות לפיס כדי לעצור את הכסף? אני צלצלתי לאלי זהר, היו"ר שלהם, ובירכתי אותו".

- מי מכולם היה הכי מיליטנטי נגדכם?

"לא רוצה להיכנס לשמות. אני רוצה להתעסק בניהול הבימה. נכון שזה עיכב את אישור הסכם ההבראה, אבל בסופו של דבר, זה לא הצליח להם".

- בנושא קצת אחר - לכם פחות מצליח לאחרונה להחזיק שחקנים. יצפאן עזב את "שרי המלחמה" מהרגע להרגע, וטען שזה בגלל עיכוב בתשלום.

"המנהל האמנותי לא נתן לו תפקיד לעונה הבאה והודענו לו שההצגה עומדת לרדת, אז הוא עזב".

- אתם לא חייבים לו כסף?

"אנחנו חייבים לו שכר של חודשיים-שלושה. לפני חצי שנה היינו חייבים לו יותר והוא לא עזב. הוא לא רצה להגיע איתנו להסדר".

- מה לגבי רמי הויברגר, שעזב גם כן, ואמר שזה בגלל שנמאס לו לרדוף אחרי הכסף?

"לא היה לנו מה להציע לו. הוא עבד אצלנו הרבה שנים, שיחק, ביים, והחליט לעזוב, ובאו אחרים, דטנר, קושניר, שני כהן. הם לא עושים כל תפקיד, והם לא שחקני להקה".

- והם מקבלים המון כסף, לעומת שחקני הלהקה.

"יש פערים, ותמיד יהיו".

- ואת חיה איתם בשלום?

"לא, ולכן הורדתי 20% משכר הטאלנטים, וקושניר ויעקב כהן לא עזבו. קיצוץ כזה לא היה בתיאטרונים אחרים. צריך לזכור שאין לשחקנים זכויות סוציאליות ופנסיה, וכשמסתיימת הצגה הם בהמתנה; אז נדרשתי להוריד 10% והורדתי 20%, וגם על חובות העבר. מול המתחרים אנחנו נמצאים במצב נחות מבחינת השכר שאנחנו נותנים".

- האם במצב שלכם נכון להשקיע כל-כך הרבה בהפקה כמו "גברתי הנאווה" עם דטנר ושני כהן?

"כדי להתמודד עם הקאמרי ועם בית ליסין צריך מושכי קהל. התיאטרון נתמך רק ב-20%, ואת ה-80% הנוספים אני צריכה להרוויח ממחזור של 70 מיליון בשנה. מעבר לכך, הרבה זמן לא עשינו מחזות זמר וגם החוזה עם דטנר הוא לתקופה מוגבלת".

- למה לא להשקיע בעשרה מחזות ישראליים במקום ב"גבירתי הנאווה" אחד?

"יש לנו ארבעה אולמות שאנחנו צריכים לתחזק. הגדול, רובינא, מכיל אלף מקומות, שזה שלושים אלף איש בחודש רק שם. ההצגה הזאת מתנהלת כשוק סגור. אתה לא תעלה הצגה אם היא לא משתלמת. מוכרים את הכרטיסים במחיר יותר יקר, יש נותני חסויות, מוכרים הצגות שלמות".

- השחקנים שלכם הכריזו בשבוע שעבר על סכסוך עבודה. הם מקבלים היום שכר בזמן?

"אין שום סכסוך עבודה. הגענו להסדר עם השחקנים. במקום שמעסיק עובדים בהסכם קיבוצי, חילוקי דעות כאלה הם לגיטימיים. אין פיגורים כפי שהיו אז, אבל כשתקציב המדינה לא מאושר, אז הכסף לא מגיע אלינו. צריך עדיין לסגור את חובות העבר, אבל בגדול אנחנו עומדים על גירעון של 10 מיליון שקלים".

- את אנסמבל הרצליה סגרו כי הוא היה גירעוני.

"גופי תרבות לא צריכים להיסגר, וגם את הרצליה לא צריך היה לסגור. כשתיאטרוני באר שבע וחיפה היו בקשיים מצאו דרך לעזור להם ולא סגרו אותם. בכובע השני שלי אני יו"ר תיאטרון דימונה, מאז שמאיר כהן (לשעבר ראש העיר והיום שר הרווחה, ל' ר') ביקש ממני לעמוד בראשו. והנה, מבחינת סדר העדיפויות של העירייה, התיאטרון עומד גבוה, יש תקציב, ומשתדלים לעזור כמה שיותר".

- זה לא ככה ברוב הערים. ברובן התרבות נמצאת הכי נמוך בסדר העדיפויות.

"ואין להאשים בזה אף שר תרבות בשום ממשלה. לבנת עושה שמיניות כדי להביא כסף. הבעיה היא בראש. כל ראש ממשלה חושב קודם ביטחון ואף אחד לא מתייחס לתרבות כהכרח. הבימה נוסעת לפחות שבע פעמים בכל שנה לחו"ל כדי לייצג את המדינה וזה לא מעניין אף אחד, ואנחנו עושים את היחצנות הכי טוב שיכול להיות. אילו היינו נבחרת ישראל בכדורגל התקשורת הייתה מתעניינת בנו, אבל כשאנחנו מופיעים בפסטיבל שייקספיר האולימפי לתרבות בלונדון, שזו האולימפיאדה של התרבות, רק כשהיו הפגנות נגד ישראל סיקרו אותנו".

- ברמה האישית - בשנים האחרונות עברת לא מעט עם התיאטרון. איך לא מתייאשים?

"זה לא מייאש, אלא עצוב. זה מדכא אותי, כמי שמגדלת פה שני ילדים, שיש חיילים משוחררים שלא היו בתיאטרון אפילו פעם אחת. קיצצו את סל התרבות. גם בתרבות יום א' של צה"ל קיצצו. התיאטרון והמחול יכלו לעזור בהתמודדות עם הפשיעה, אבל אצלנו כל הזמן מכבים שריפות".

- את שמונה שנים בתפקיד. היו נקודות שבר?

"עברתי סוג של טלטלה תוך כדי, כשהתגרשתי, אבל אני לא נשברת. יש גם המון כיף".

- הכיף הוא האמנות. עד כמה את מעורבת בזה?

"אני די מעורבת, בעיקר במה שנוגע לתקציב. הבימה זורם בדם שלי. אני כבר עשרים שנה פה. זה לא רק מקום עבודה. זה החיים שלי".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988