המיטה כמטאפורה

מעצם היותה של "מה יגידו" מפלצת לא קטנה, שכבר חירבה חיי אדם וחוה לרוב, קיימת נטייה אנושית מובנית לשכוח שמפלצות כאלו מסתירות בדרך כלל; את דרך הישר, את השמש וגם, לפעמים, את העובדה הפשוטה שבלעדיהן יהיה כאן עוד יותר רע.

אין שום דבר סקסי ב"מה יגידו". לרבים מאתנו המונח הזה בא עם חבילה לא נעימה של תארים שליליים: קונפורמיות, צרות מחשבה, צעידה מוכנית בתלם, היעדר יצירתיות וסתם בינוניות אפרורית ונטולת ייחוד. אבל מה יקרה אם ירד מהשמים איזה כוח עליון וייקח את "מה יגידו"? מה אז?

אני מהמר על קטסטרופה בקנה מידה עולמי, בטווח של יומיים עד שבועיים מיום הגזילה. המין האנושי, שאין לנו ברירה אלא לאהוב לפעמים, ירצח, יבזוז ויאנוס. לא, לא כולם. ישנם אנשים רבים וטובים המתנהלים באמצעות קוד פנימי, מין ספר חוקים אישי לא כתוב, השווה פי כמה מ"מה יגידו". אבל ישנם רבים שלא היו מזהים קוד גם אם היה סיסמת הכניסה לסלולרי שלהם. מבחינתם, יש רק "מה תגידו". ואם אין אפילו זה - אין כלום.

למעשה, אין צורך בכוח עליון. בעולמנו היום פועלים כבר מעטים המדגימים לנו, הרבים, מה יקרה ומה ישתנה אם נוותר על "מה יגידו". לפעמים נדמה שלא רק שהם הסירו מעליהם כל עכבה חברתית, הם גם נהנים מזה באופן פרוע ופראי. למשל, מהתקנת מיטה מיותרת ויקרה בטיסה לא ארוכה, בזמנים שבהם ממשלתם מטילה גזירות קשות. למשל, גדעון תדמור, יו"ר דלק קידוחים ומנכ"ל אבנר, שכבר גרף כ-170 מיליון שקל לכיסו בשירות אדונו, יצחק תשובה, אבל לא ממצמץ אפילו, כשהוא עולה לבמה ואומר כי הכסף מייצוא הגז הטבעי הישראלי "יגיע גם לכיס של ריקי כהן מחדרה".

כ-4,000 ברי מזל מרוויחים, לפי מנהל הכנסות המדינה, כ-500 אלף שקל מדי חודש. רבים מהם נשאלים לא מעט בענייני "טור הנמלים העובדות" שם למטה, קרי: מעמד הביניים והעניים לא עלינו - וגם עונים לפעמים. מבחינתם, זה הסדר העולמי, וכך הוא אמור להישאר. ואם יימאס להם, שתדעו, הם יעלו על המטוס הראשון לבריטניה, כמו עידן עופר - וביי.

בושה? כלימה? מה יגידו? היה רגע כזה, בימי המחאה החברתית של 2011. כולנו צעדנו אז יחד באבן גבירול, ודמיינו איך נשנה את העולם. אחח, התלתלים של דרור פויר ורינו צרור, הגרון הניחר של הילדה לבית ליף. אלא שהרגע ההוא חלף - ועוד איך חלף - והכול שב לקדמותו, בתוספת קלילה ומעיקה של שמחת השורדים.

שוב הם מושכים משכורות עתק על ביצועים בינוניים ומטה, אלא שהפעם הם אפילו לא טורחים להסתיר חיוך. שוב הם דואגים לאנשי שלומם ובעיקר לעצמם, משקרים, מסתירים - והפעם, בשמחת עשייה שאין כנה ממנה. אם ראש הממשלה יכול לשלוח לטלוויזיה את פרקליטו כדי להצדיק תקציב גלידה אסטרונומי - מה, לכל הרוחות, אנחנו רוצים? הם לומדים מן הבכירים ביותר.

עולם ללא "מה יגידו", ללא איזשהו קרום מגביל, תוחם, אך גם מחבר ומגדיר גבולות - הוא עולם כאוטי, מושחת, נעדר מצפון, יושר, רוך וחמלה. לא עולם שנרצה באמת לחיות בו.

מצד שני, האבולוציה, אולי היצירה הקונפורמית הגדולה ביותר אי פעם, מעולם לא גילתה אף לא שביב סלחנות לשונה, לאחר, למשונה, למוטציה. ובצדק לא גילתה, מתוך החשש מהכאוס. אלא שבמקביל, תמיד, צעדה האבולוציה קדימה בזכות אותם מוזרים ומוזרויות, שמרדו ב"מה יגידו". כשמסתכלים על העולם כך, עוד אפשר למצוא נחמה באטימות האלפיון העליון. אולי היא כאן מסיבה כלשהי - מרגיזה ומנותקת ככל שתהיה - כדי לקדם אותנו, העדר "הבינוני", אל היעד הבא?

■ הטור התפרסם במגזין "ליידי גלובס"