הקרב על התודעה

איומי עיני הבהירו לנתניהו ושריו: תהיו כחלונים - אבל גם בני אדם

1. מאז תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית הפך יו"ר ההסתדרות עופר עיני לגורם לא רלוונטי. האדריכל של ממשלת נתניהו השנייה, מי שהמציא את המיזוג המוזר בין ביבי לברק והפך למה שכינו אז "המנכ"ל של המדינה", נשאר כבר כמה חודשים מאחור.

זה לא רק אישי: החתירה של שרי הממשלה לרפורמות בכל מחיר, בלי לדבר אפילו עם ארגוני העובדים למרות שהם מחויבים לכך על פי פסיקות בתי הדין, דומה למעסיק שמתעלם במופגן מעובדיו המתאגדים. היהירות של לפיד, השחצנות של ישראל כץ והדלק ששפך נתניהו כאילו הלווייתה של מרגרט תאצ'ר הפריחה בו רוח נעורים - כל אלה עמדו לחולל פה מלחמה מיותרת. הטלפון שהרים היום נתניהו לעיני הוא לא רק גינונים, אלא מסר לרה"מ ושריו: תהיו כחלונים, זה בסדר, אבל תהיו גם בני אדם.

2. ב-18 ביוני האחרון, מספר ימים לאחר שיו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן נאלץ להשעות את עצמו בעקבות הפרסומים החוזרים על עסקיו הפרטיים, התפרסם סיפור מדהים למדי ב"כלכליסט". מסתבר שחסן, שהוצג כאויב התחרות במשק, הסכים להקמת נמל פרטי בסמוך לנמל הקיים. במשך שנתיים התקיים מו"מ מול אגף התקציבים באוצר והנהלת נמל אשדוד, כאשר נציגי הצדדים אף נסעו בחשאי לברצלונה כדי לבחון מודלים שונים לממשק שבין נמל פרטי לציבורי. באפריל, חודשיים לפני שחסן הפך לעוכר ישראל, גובש מתווה להסכם דרמטי: מצד אחד נמל פרטי, מצד שני עובדי נמל אשדוד יחזיקו 20% מהבעלות בתאגיד.

לא ברור עדיין מה הביא לפיצוץ ההסכמות האלה, אבל כן ידוע שבאותה עת ממש החליטה רשות החברות, שאנשיה זעמו על כך שכלל לא היו בסוד העניינים, לפתוח בבדיקה נוספת על עסקיו של חסן אף שבדיקה קודמת מצאה שהם אינם פועלים בניגוד עניינים. יו"ר דירקטוריון הנמל, גדעון סיטרמן, אישר היום ל"גלובס" כי גם הוא לא היה בסוד העניינים, אלא רק מנכ"ל הנמל שוקי סגיס. סיטרמן וסגיס מצויים מזה חודשים ארוכים במלחמה לאחר שסגיס הגיש לדירקטוריון מסמך האשמות חמור בו נטען כי סיטרמן ביקש להתערב במכרזים ולמנות מקורבים (סיטרמן הכחיש את הרוב).

הסיפור הזה, ראו זה פלא, לא פורסם בשום מקום אחר. אמצעי התקשורת כולם ידעו לצטט מתוך ממצאי תחקיר ערוץ 2 על עסקיו הפרטיים של חסן, אבל אף אחד מהם לא חשב לטפוח על גבו של 'כלכליסט' ולספר לציבור שעובדי הנמל אינם אויבי התחרות. שהנה, כמעט היה הסכם. שייתכן מאוד שדווקא גורמים פוליטיים הם שהעדיפו את רוחות המלחמה. שיש משהו מוזר שמצד אחד ועד עובדים מסכים להפרטה, ומצד שני שרים בממשלה מסתובבים עם "סכין בין השיניים" ומדברים על הכנסת צבא לנמל.

3. האתגר של עיני יהיה לנצח בקרב על התודעה, אבל ספק אם יצליח. הוא רוצה שהציבור יאמין שזוהי מלחמה נגד העבודה המאורגנת כולה ושהנמל זה רק תירוץ. אלא, שהציבור לא מוצא את הקשר בין פגיעה בנמלים לפגיעה בצעירים שהקימו ועדים במקדונלד'ס או בסלקום. אלה רעים ואלה טובים, ויש מי שיגיד שהנה עיני מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית רק כשהרעים על המוקד.

בהסתדרות ידעו מראש שמלחמה בזירה הזו דומה למלחמה בשדה מוקשים, ולכן חישבו שם כל מילה וכל צעד. אנחנו לא מתנגדים לתחרות, הם אומרים, אבל דורשים שהדברים ייעשו בהסכמה. הרי בסוף תהיה רפורמה, והשאלה היא מי יופיע בתמונת הניצחון. אם שוב פעם יהיו אלה כץ, נתניהו ולפיד, כמו בימים העליזים של רפורמת "שמיים פתוחים", ההסתדרות תיחלש. ואם ההסתדרות תיחלש, אז כבר אפשר לעשות את הקשר עם המתאגדים החדשים ממקדונלד'ס, סלקום, פלאפון, וכל אותם עשרות אלפי עובדים שעשו מעשה בשנתיים האחרונות ושינו את מאזן הכוחות במקום עבודתם.

כי בכל פעם שעובדים מקימים ועד ודורשים לפתוח במו"מ עם ההנהלה, המעסיק שלהם בוחן גם את כוחו של ארגון העובדים. העבודה המאורגנת פרחה בשנתיים האחרונות לא רק בגלל אוסף של נסיבות כמו מחאה חברתית ותחרות בין ארגוני עובדים, אלא הרבה בזכות העובדה שההסתדרות צברה כוח כפי שלא היה לה מאז שנות ה-80. למעשה, ההסתדרות בעידן של עיני מאיימת עוד יותר על המעסיקים, משום שהיא לא רק חזקה אלא גם פופולרית יותר. העובדים שמצטרפים עושים את זה מרצון, ולא כדי להיות חבר בקופ"ח ולקבל את הפנקס האדום.

אז המעסיקים הפרטיים עותרים לבג"ץ נגד פסק הדין שאסר עליהם להביע כל עמדה נגד התאגדות עובדיהם, ואילו המדינה מוציאה מכרזים להקמת שני נמלים פרטיים. בשני המקרים, המטרה היא אחת: לצרוב בתודעה הציבורית שאסור שלעובדים יהיה כוח רב מדי. כן, גם לא לעובדים של מקדונלד'ס.