העם בתפקיד אויב העם

א. הבנייה וההפרטה של שני נמלים חדשים הן לא העיקר. מצדי שיפריטו. נמל הוא אמנם שירות חיוני למדינה, אבל בסופו של דבר, מדובר במנופים שמעבירים דברים כבדים ממקום למקום. זה לא שירות חיוני באמת כמו רווחה, בריאות או חינוך.

הדבר העיקרי שעומד בראש מעייני הממשלה הנוכחית הזו הוא המלחמה בעבודה המאורגנת, עד לריסוקה. לשם כך היא תעשה את הכול, אפילו תבנה נמל או שניים ותפריט אותם. אפילו תשקר במצח נחושה לאזרחים שהיא עושה את זה בשבילם, על מנת להוזיל את יוקר המחיה.

זאת אף שאין קשר מובהק בין יוקר המחיה להקמת נמל חדש. לבטח אין קשר בין המשכורות הגבוהות של עובדי הנמל ליוקר המחיה, למשכורת שלכם או לגירעון בתקציב המדינה. יוקר המחיה תלוי בממשלה, לא בוועד עובדי הנמל.

התעריפים של הנמל (הרווחי) נקבעים על-ידי האוצר, שמשאיר אותם גבוהים כדי לקבל דיבידנד של מאות מיליוני שקלים בשנה. הם לא צריכים עוד נמל כדי להוריד תעריף, הם יכולים לעשות את זה עכשיו, אבל הם לא עושים את זה כי הם רוצים שנשנא את עובדי הנמלים, את הוועדים החזקים והעומדים בראשם וככה יהיה להם קל יותר למחוץ את העבודה המאורגנת; שזה שתי מילים יפות מאוד, אבל מה זו עבודה מאורגנת - אלה אנשים שעובדים. אותם, אותנו, רוצה הממשלה הזו לרסק.

אשלם בחוסר רצון את מס השפתיים המקובל ואומר גם אני שאלון חסן לא בסדר וכל זה. הכול נכון ואין שום סיבה או טעם להגן על חלק מהדברים שנעשו בנמל, אבל חסן הוא רק תירוץ. תירוץ נהדר ומושלם, אבל תירוץ, לדפוק את כולנו. הממשלה חייבת באד גאי.

היום זה חסן, אתמול זו אדרעי, שלשום זה יהושע פרץ. ככה זה עובד והכול כשר במלחמה הזו. אני מוכן לשים עשרים שקל על השולחן שאחוז הרמאים, הגנבים והמושחתים בקרב הפוליטיקאים עולה על אחוז הרמאים והגנבים והמושחתים בקרב הפעילים בעבודה המאורגנת, שמספקים כותרות בתחום הזה לעתים רחוקות. אז על אלה אנחנו אמורים לסמוך ואת אלה אנו אמורים לשטום?

ב. הפרטת הנמלים היא ממש לא העיקר. הרי ממה נפשך: אין שום דבר האמור לעמוד עקרונית בין הפרטה לבין עבודה מאורגנת, ויעידו עשרות אלפי העובדים המאוגדים בעסקים הפרטיים. גם בנמלים החדשים, סביר להניח, יתאגדו העובדים. עובדה שעובדי הנמל רוצים את ההפרטה. זו הממשלה שעצרה ופוצצה את המגעים.

אז מה העניין? העניין הוא הגבלת זכות השביתה. זה הבונבון האמיתי שמנסה עכשיו נתניהו להעביר לנגד עינינו. בשלב הראשון מדברים על איסור שביתה בשירותים החיוניים. רכבות, נמלים, מקורות, שדה התעופה, חברת החשמל. הם קוראים לזה "הוועדה לבוררות חובה בשירותים חיוניים". בשלבים הבאים ירחיבו את האיסור הזה, ואם אתם חושבים שזה לא הולך לשם, שזה לא חלומם הרטוב של כץ, בנט ונתניהו, אז חבל.

הגבלת ו/או שלילה של זכות השביתה זה מטורף לגמרי, אין בכלל מאיפה להתחיל להסביר את זה. מה עם שלילת הזכות לפיטורין? אני מאוד מעריך את אילן לוין שאמר והדגיש שהנהגת בוררות חובה ומניעת השביתה בשירותים החיוניים, אסור שילווו בשכר לא הוגן ובהידרדרות של תנאי ההעסקה. אבל זה יקרה, ועוד איך.

זה לא יכול לקרות אחרת, כי ברגע שלקחת לעובד את הנשק הכמעט יחיד שיש לו, השארת אותו חסר כוח מול המעביד. ואם אין לך כוח, מה ימנע מהצד השני לעשות כרצונו? מה אפשר יהיה לעשות, מלבד להוריד את הראש? אין ואקום בעולם. כשאחד מתכווץ, השני מתפשט.

הגבלה של זכות השביתה, שגם כך נעשה בה שימוש יותר מזהיר, לא תפקיר רק את אלה שעובדים בשירותים החיוניים המונופוליסטיים, אלא את כלל העובדים.

ג. אבל הפשע הגדול של בנט, כץ, נתניהו, לפיד וכל אלה, הוא לא כלפי עובדי הנמלים ויו"ר הוועד שלהם - אלא כלפי כולנו. כל אחת ואחד מאיתנו. כשהם רומסים ברגל גסה את נציגי העובדים החזקים, מה הם משדרים למנהלים בחברות הקטנות והבינוניות? מה הם משדרים לכלל העובדים שחושבים על התארגנות? איזה מסר שולח ראש הממשלה למנהל או לבעלים בעסק הבינוני שעובדים עושים מאמץ להתאגד? שאם לשר הכלכלה מותר לומר על ועד חזק שהוא כמו נמלים שצריך להדביר אותם, שר התחבורה מתבטא בגסות, והוא שבראש הפירמידה לא פוצה פה, הרי ששבירת התארגנות ראשונית היא ממש בסדר.

אנחנו יכולים לראות את זה קורה מולנו בהמון מקומות. אם לראש הממשלה ושריו אין צורך להקפיד על כבוד העובד (ועוד "החזק"), הרי שהכול מותר. הממשלה יוצרת אווירה ציבורית רעילה ואנטי עבודה מאורגנת ומהלכת אימה על כלל העובדים. זה הפשע הגדול והנזק האמיתי. איך הם קוראים לזה ביחידות המיוחדות שלהם? רוח המפקד. רוח רעה מאוד. והצביעות הבלתי נסבלת שבללוות כל השתלחות כזו במין משפט, "אני בעד עבודה מאורגנת, אבל...".

הרי אם היו מטפלים בוועד העובדים באשדוד בכל הכוח (הראוי לשימוש בכל סוג של שחיתות) תוך הקפדה על שמירת כבוד שאר העובדים, עוד מילא. אם נתניהו - מכץ ומבנט אינני מצפה לדבר - היה מפטיר בין איום להשתלחות גם מילה טובה של חיזוק לעובדים האחרים שהתאגדו, דיינו.

אם היה מאיים על מעסיקים נצלנים ושוברי התארגנויות כמו שהוא מאיים על הוועד בנמל אשדוד, ניחא. אם היה יוצר אווירה שבה שחיתות של ועד היא בלתי נסבלת, אבל לא פחות בלתי נסבלת היא התנהגות פסולה של מעסיקים, אבל לא. ההתקפה היא כוללת, והיא מאורגנת הרבה יותר מהעבודה שאותה היא באה למגר.

והכול בשם "התחרות". "תחרות זו התרופה לכל דבר", כתב כץ. משפט כל-כך דפוק, אלוהים. הוא ודאי לא מכיר את המשפט האלמותי של הפילוסוף ישעיה ברלין: "תחרות לזאבים היא מוות לכבשים" (האמת שברלין דיבר על חירות והפכתי לו לתחרות, יסלח לי אלוהי הפילוסופים). איזה תחרות, לעזאזל? התחרות היחידה שאני רואה היא בין שרי הממשלה מי ידבר יותר שטויות.

ד. יש קשר הדוק בין מה שקורה בנמלים והמלחמה בעבודה המאורגנת לבין המאגר הביומטרי, שהניסוי בו התחיל השבוע. ראו: המדינה מתנערת לאורך עשורים, ובעקביות מעוררת השתאות, מכמה שיותר מחובותיה וממחויבויותיה כלפי אזרחיה. עבודה מאורגנת היא חלק בלתי נפרד מהמחויבות הזו: תנאים סבירים, ביטחון, הגנה. הסכמים קיבוציים, העומדים בבסיס העבודה המאורגנת, הם הסכמה בין העובדים, ארגון העובדים והמעסיק - כשהמדינה נותנת לכל זה תוקף של חוק. היא בעצם ערבה לנו לכך שהמעסיק לא יוכל לדפוק אותנו יותר מהסביר ולמעסיק, שעובדיו יעשו את העבודה.

העבודה המאורגנת והעובדים המוגנים (יחסית), הולכים ונשחקים ויחד איתם כולנו. גם הלא מאורגנים, זה ברור וידוע: אנחנו כל הזמן עובדים יותר ויותר ומקבלים פחות ופחות, מנושלים מזכויות יסוד אחת אחר השנייה - וראו איזה פלא, תוך כדי כל זה מצאה המדינה את הבעיה האמיתית: העבודה המאורגנת עצמה.

ובזמן שביד אחת היא מתנערת מאיתנו, המדינה, בידה השנייה היא מגבירה את לפיתתה בצווארנו, בעזרת כלים כמו המאגר הביומטרי. כלים שמסכנים אותנו, מגבילים אותנו. שני הדברים האלה הולכים ביחד. מילא אם היה איזה דיל דמיוני, שבמסגרתו היינו מוותרים על פרטיות, אבל מקבלים בריאות, או פנסיה נהדרת. אבל הדיל הפוך: אנחנו נדפוק אותך בעבודה ובתמורה נשלול ממך את הפרטיות.

הדבר הכי מדכא ומכעיס זה שמסע השיסוי והדה-לגיטימציה הזה עובד. עובד על עובדים, עובד על מעסיקים. עובד על כולם. העובדים, בכל מקום, תמיד תחת מתקפה, תמיד חושדים בהם שהם מנצלים את כוחם לרעה, בעוד שלכל מי שעיניים בראשו ברור איפה הכוח ומי מנצל אותו לרעה.

והצביעות. אם את אותה האנרגיה שמשקיעים בלשסות אותנו בעובדי הנמלים היו משקיעים בלגנות ובלהוקיע את מעלימי המס, לא היינו צריכים בכלל קיצוצים בתקציב. אבל מתכנן מס אגרסיבי הוא חבר מועדון. יו"ר ועד - אויב העם.

הממשלה יוצרת אווירה ציבורית רעילה. איך הם קוראים לזה ביחידות המיוחדות שלהם? רוח המפקד. רוח רעה מאוד