מה למדתם, אחים מוסלמים?

על מה חשב השבוע טאייפ ארדואן לא קשה לנחש. הוא חבט בשולחן וחרק שיניים כאשר צפה בחדשות ממצרים. הוא ידע שזה יקרה. לא מפני שהיה נביא (זה עוד יגיע), אלא מפני שזה כבר קרה. פעם אחר פעם. זה קרה בטורקיה (הרבה), זה קרה באלג'יריה (1991), זה קרה (באופן מסוים) בסודאן. והוא אמר להם כדברים האלה הרבה קודם.

הוא ביקר בקהיר במאי 2011, כאשר ריח הוורדים של מהפכת תחריר עדיין עמד באוויר, ומצרים שיכורי-חופש עדיין צבטו את עצמם באי-אמון. הם קיבלו את פניו כמו היה הגיבור האמיתי של אביב המזרח התיכון, האיש שיכול לגנרלים, והחזיר ניחוח של איסלאם לטורקיה המחולנת. הוא יעץ להם, אולי בקול רם מדיי (קולו תמיד רם מדי) שלא לשאוף לרפובליקה איסלאמית. חמדולילה, הם יראי-שמים, בדיוק כמוהו, אבל מוטב שיודיעו כי הם רוצים ממשלה חילונית נורמלית. האחים חייכו בנימוס, והזכירו לו, וזה לזה, שמצרים אינה טורקיה.

בזה מעולם לא היה ספק. טורקיה היא סיפור הצלחה כלכלי מרשים, נמר ים תיכוני. בטורקיה יש מעמד בינוני משגשג ותרבות צריכה כמעט-מערבית. אבל טורקיה זימנה לא מעט לקחים, שהם, האחים, לא טרחו ללמוד.

הוא, ארדואן, הפיק אותם בעורמה בלתי מצויה. הוא ידע שמשימתו החשובה ביותר של איסלאמיסט טורקי אינה לנצח בבחירות, אלא להרדים את הצבא. מפלגתו היתה זקוקה לשלושה ניצחונות אלקטורליים לפני שהצליחה לעקר את כוחם הפוליטי של הגנרלים, ולשבור את רוחם. זה מה שצריכים פוליטיקאים לעשות בכל שיטה פוליטית, שבה גנרלים התרגלו לשלוט, בגלוי או מאחורי הקלעים.

אפילו לאחר שני ניצחונות סוחפים בבחירות, הגנרלים עדיין ניסו לחתור תחת ארדואן. הם הצליחו להכשיל את בחירת מועמדו לנשיאות. הם כמעט-כמעט הצליחו להוציא את מפלגתו אל מחוץ לחוק. עכשיו, רוב הגנרלים יושבים מאחורי סורג ובריח. ארדואן השיל את מסיכתו זה כבר: לא חילוני ולא דמוקרטי ולא רפובליקני. הוא קצר את פרי הצלחותיו, כאשר החילונים התקוממו נגדו ברחובות איסטנבול בחודש שעבר. לפני 20 שנה, הפגנות כאלה היו מניבות הפיכה צבאית. הפעם, הגנרלים יכלו לכל היותר לסרב לפזר אותן, אם בכלל. המשטרה הספיקה, אם גם לא בעודף תבונה.

במקום לחייך, הם הפחידו

מה חשבו האחים במצרים? ששנה חטופה אחת של שלטון תספיק להם לגמול את הצבא מהרגליו? מבלי לטהר את הקצונה הבכירה פעם אחר פעם, מבלי להפחיד קצינים בשירות פעיל ולרדוף קצינים בפנסיה עד צוואר? מבלי לשתול מרגל מתחת לכל מיטה, וסמוך לכל שולחן במועדוני הקצינים של קהיר ושל אלכסנדריה? מבלי להשתלט על התקשורת, ולסגור כל ברז של העזה עיתונאית ושל רצון חופשי? כל זה כמובן אינו יכול לקרות בשנה אחת, אפילו לא בקדנציה אחת.

לפעמים ניתן הרושם, שהאחים המוסלמים של מצרים עושים כל מאמץ כדי להבטיח את נפילת משטרם. במקום לחייך ולהרגיע, הם הפחידו; במקום להתחבק עם חילונים ועם מתונים, הם דחקו אותם אל אופוזיציה נואשת; במקום להעמיד פנים דמוקרטיות, הם ניסו לתפוס כל הגה, כל מושב, כל ידית. אצה להם מאוד הדרך. הם היו להוטים להגיע אל המטרה עוד לפני שפיתחו את האמצעים.

אין טעם להעמיד פנים שנפילתם היתה בלתי נמנעת. כותב השורות האלה בוודאי אינו יכול להעמיד פנים. לפני שנה, הוא, זאת אומרת אני, כתבתי עם עליית האחים לשלטון, ש"רעלה של ברזל" ירדה על המזרח התיכון (בפרפרזה על "מסך הברזל" באירופה של וינסטון צ'רצ'יל, 1946). רעלה כזאת אולי עוד תרד, אבל נראה שהקדמתי את המאוחר (http://tinyurl.com/ofj22qo). להגנתי החלקית אני מצטט מה שכתבתי אז, כי "ההפרש הקטן של ניצחונם יניע את האחים לפחות זהירות, לא ליותר זהירות".

לנין, המהפכן הנועז והמצליח ביותר של כל הזמנים, כתב בהשראת מרקס, ש"מהפכה היא מדע". שניהם נהגו זלזול בחובבנים. היה להם פטנט רשום על "סוציאליזם מדעי". ההיסטוריה פחות או יותר קברה את שניהם, אבל במשך 70 שנה - די הרבה זמן - מרקסיזם-לניניזם לימד מהפכנים איך לגנוב דעת בדרך אל שלטון בלבדי. אינני יודע איזו ספרות היסטורית קראו האחים המוסלמים. אם הם הסתפקו בקוראן ובחדית' לצד חסן אל בנא (אביהם המייסד), הם לא שירתו את עניינם. במערכת המצרית יש יותר מדיי מרכיבים, שלא עלו על דעתו של איש בין המאה השביעית למאה ה-13.

האבא של כל האביבים

לא כל האיסלאמיסטים של האביב הערבי שגו באופן כל כך דרמטי. בתוניסיה, למשל, מפלגה איסלאמיסטית אמנם ניצחה בבחירות הכלליות, אבל הסכימה לנשיא חילוני. אין זאת אומרת שהתוניסאים דוהרים באין מפריע. אדרבא, מאורעות קהיר מגדילים את הסבירות של התערבות צבאית גם שם, בערש האביב הערבי.

בכלל, סימני הנסיגה של האביב הזה מתיישבים עם ציפיות ריאליסטיות/פסימיסטיות. פרופ' זאב וולטר לקוויר (Laqueur), ההיסטוריון המהולל, הקדים לחזות את התוצאות האלה במסה שכתב עוד ב-2011 (http://tinyurl.com/ppxw5eb).

ההיסטוריה המודרנית רצופה גלים וגלי-נגד. האבא של כל האביבים, "אביב העמים" של 1848, התחיל בקול תרועה רמה על פני כל אירופה, כמעט בעת ובעונה אחת. לא היה אפשר אפילו להאשים את "המדיה החברתית", מפני שהיה קצת קשה לגלוש באינטרנט לפני המצאת החשמל והטלפון. בשיאו, האביב ההוא רשם שיאים ששום בעל-דימיון לא היה מעז לחזות, עם חוקות דמוקרטיות ועם פרלמנטים תוססים בחצרותיהם של החשוכים בעריצים.

ארבע שנים אחר כך לא נשאר שריד ופליט מן המהפכה הדמוקרטית הספונטנית. אדרבא, באירופה היו יותר עריצים, יותר דיכוי, יותר מיליטריזם. גם הליברליזציה של סוף מלחמת העולם הראשונה התאדתה במהירות והניבה את האסון הגדול ביותר של כל הזמנים.

רק ארץ אירופית חשובה אחת הצליחה להתקדם באין מפריע אל שיעורים גדולים יותר של חירות, וזה היה בין השאר מפני שלא היתה בעצם באירופה: בריטניה. היא עשתה כן צעד אחר צעד, רפורמה אחר רפורמה. היו דרושות לה כמעט 90 שנה (בין 1832 ל-1919) לפני שהעניקה זכות בחירה לכל אזרחיה, גברים ונשים. אבל היא הוכיחה את היתרון הנתון של שינוי הדרגתי.

מדוע בריטים יכלו, אבל צרפתים וגרמנים ואיטלקים לא יכלו, והיו זקוקים למהפכות אלימות ולרודנים? זו כמובן שאלה של מזג, וגם של מזל. ובכלל, בריטניה המתקדמת לעבר דמוקרטיה אותנטית שלטה בחמישית כדור הארץ באמצעים לא-דמוקרטיים מאוד, ואגב בוז למאוויי החירות של עמים רחוקים.

מי יתחיל את ה"פתאום"

הייתכן שינוי הדרגתי במזרח התיכון, הנעדר הרגלים דמוקרטיים? קשה לדעת. גם שינויים הדרגתיים מוכרחים להתחיל פתאום. איפה ומידי מי יופיע ה"פתאום"?

אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית, היה איש-הפתאום. כמעט 30 שנה של רפורמות ושל יד קשה היו נחוצות לפני שנכונה דמוקרטיה בטורקיה, 12 שנה לאחר מותו, ב-1950. גם כך, הצבא, מגן מורשתו של אטאטורק, תלה את האיש שניצח בבחירות של 1950, וחזר וניצח בשתי בחירות נוספות. הצבא חולל הפיכות צבאיות אחת לעשר שנים עד 1980. ב-1997, הוא סילק ב"הפיכה פוסט-מודרנית" (באמצעות הצהרה באתר הרשת שלו) את ראש הממשלה האיסלאמיסטי הראשון.

טאייפ ארדואן, חושב שהוא גמל סוף-סוף את הצבא מהתערבויותיו. יתכן מאוד שהוא צודק, אם כי ברור למדי שמאורעות קהיר עוררו אסוציאציות אצל כמה גנרלים טורקיים. משבר חמור מאוד בטורקיה עדיין יכול להוציא אותם מקסרקטיניהם באופן שכנראה לא יעלה עוד על הדעת בשום ארץ אירופית.

אמריקה הלטינית היתה החממה המודרנית הראשונה של הפיכות צבאיות. הן נעשו עווית קבועה בחיי היבשת, המכניזם הכמעט יחיד לחילופי שלטון (חוץ ממלחמות אזרחים). בבוליביה, אלופת העולם בהפיכות, היו פעם שלוש הפיכות ביום אחד ויחיד (היא בינתיים נגמלה מן ההרגל).

להערים, אמר ויניסיו

ב-1985 הייתי בגוואטמלה, כדי לכתוב על חילופי השלטון הדמוקרטיים הראשונים בה זה 30 שנה ויותר (החילופים הקודמים עוררו את הסי.איי.אי ליזום הפיכה צבאית נואלת במיוחד, שהציתה מלחמת אזרחים ארוכה). אופוריה שררה בארץ האומללה ההיא. פוליטיקאי מן האופוזיציה נבחר לנשיא על יסוד הבטחה לשינויים מפליגים. שמו היה ויניסיו סרסו (Cerezo) ארוואלו. ריאיינתי אותו למחרת נצחונו. שאלתי אותו אם ימנה שר הגנה אזרחי, כדי לשים קץ להתערבות הצבא בפוליטיקה.

סרסו היה חובב של אמנות הלחימה, בעל חגורה שחורה בקרטה. במקום תשובה ישירה הוא הסביר לי את רזי הג'וג'יטסו, שעניינו הוא הערמה על היריב במקום עימות ישיר אתו. כוח, הוא אמר לי, צריך תחילה לצבור. ניצחון אלקטורלי, הוא כשלעצמו, אינו מספיק.

סרסו מינה גנרל לשר ההגנה. נשיאותו נחשבת לכישלון חרוץ. הוא לא מילא כמעט אף אחת מן הציפיות שנתלו בו. אבל עובדה היא שלא היתה בגוואטמלה הפיכה צבאית זה 30 שנה. מלחמת האזרחים הסתיימה. שורה של חילופי שלטון דמוקרטיים התחוללו. גנרלים הועמדו למשפט על חטאי עברם, מבלי שגנרלים אחרים הקיפו את ארמון הנשיאות בטנקים.

פוליטיקה של ג'וג'יטסו אינה ערובה לדמוקרטיה. החגורה השחורה של ולדימיר פוטין החזירה את רוסיה אל עידן קודר של עריצות. אבל קצת יותר ג'וג'יטסו היה משרת לא רע את האחים המוסלמים. לחלופין, הם היו יכולים לעיין בתרגום הערבי של מסכת יומא (למשל), וללמוד מצאצאי הקופים והחזירים שתפסת מרובה, לא תפסת.

(רשימה שכתבתי ב-1991 על האיסלאמיסטים הטורקיים בעקבות ההפיכה הצבאית האנטי-איסלאמיסטית באלג'יריה אפשר לקרוא ברשת (tinyurl.com/qxgmapd).

רשימות קודמות אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny.