ה"המלט" החדש של הקאמרי?

"מקבת" - הפקה שייקספירית חדשה עם ביצוע אסתטי ומרשים

לפני קצת יותר מחודש הציפו צופי הסדרה המעולה "משחקי הכס" את הרשתות החברתיות בתגובות פעורות פה לנוכח מידת הזוועה וחוסר המוסריות שנגלתה בסצנת "החתונה האדומה" (זהירות, ספוילר). תמונה מדממת שבמסגרתה רוצח הלורד פריי את אורחיו בחתונת בתו, באי טירתו, ובראשם את מלך הצפון רוב סטארק ואת אשתו ההריונית. ים של דם ושל גרונות משוספים בשירותה של הבגידה המפתיעה, שהגיעו רגע לאחר שהמסיבה הייתה בשיאה והיין שזרם כמים.

מדוע ההקדמה? משום שלא צריך להתאמץ מדי כדי לזהות את מקורות ההשראה של הסופר ג'ורג' מרטין. צריך לראות כיצד מקבת רוצח בשנתו את דאנקן מלך סקוטלנד, שהגיע לחגוג בטירתו כאורחו, בשביל לקבל דוגמה אחת מיני רבות לעד כמה עמוק מושרש שייקספיר בתרבות הפופולרית בת ימינו.

מקבת, שמתעמת עם היצרים האפלים ביותר שהדעת מאפשרת, היא מהעוצמתיות שבטרגדיות. מגיבור המלחמה ש"רוצח את השינה" והופך לצל רדוף של עצמו, דרך אשתו השטנית שמאבדת את שפיות דעתה, ועד לממלכה שתאוות השליטה של נתניה לעולם לא תיתן לה מנוח - מקבת היא טרגדיה שתוקפת בכמה רבדים. עמרי ניצן, שלאורך השנים ביסס את מעמדו כרב-אמן בהנגשת שייקספיר לקהל הרחב, בין היתר באמצעות שימוש בדימויים בני-זמננו (מומלץ לקריאה הפרק עליו ב"דרך הבימוי", ספרה החדש של דורית ירושלמי), בחר להאיר זרקור ריאליסטי בולט על ההיקש הפוליטי העכשווי בטרגדיית מקבת. אותו קצין מעוטר, לובש מדי צה"ל ועם הנשק בהצלב, שיודע לעשות מלחמה, אבל שלא יודע כיצד לחיות בשלום. נשמע מוכר?

הליידי והמכשפות

כמו בהפקות קודמות של ניצן, גם הפעם מדובר בחגיגה בימתית שאפתנית. זה מתחיל מעיצוב חלל הקאמרי 3 בהשראת הגלוב הלונדוני. הקהל יושב קרוב מאוד לבמה, והשחקנים עוברים בתוכו לאורך כל ההצגה. זה ממשיך בעבודת תפאורה שמצליחה לייצר עומק והמשכיות מתוך הבמה היחסית קטנה, ובעבודת תאורה מעולה שהופכת את האולם כולו מיסטי וקודר, כמו נפשן של הדמויות. וזה מגיע כמובן אל הדמויות עצמן בגילומן של צוות מיומן ששייקספיר אינו זר לו, ושחלקו הלא מבוטל מאייש במקביל גם את פרויקט הריצ'רדים המוערך.

ועדיין, בשינוי אחד בולט. הפעם ללא האס השייקספירי הגדול של הקאמרי איתי טיראן. הימור לא פשוט שנטל ניצן, אבל גם כזה שניתן להבין אותו ומשתי סיבות מרכזיות. האחת היא שטיראן אולי יכול, אבל לא צריך להיות פרצופו היחיד של התיאטרון. השנייה והרלבנטית הרבה יותר היא שגיל פרנק הוא מקבת מושלם - שחקן בשל, עמוק, ממגנט, ויצרי עד לכדי חייתי. שחקן עם נוכחות בימתית אדירה, שגם בריצ'רד השני, לצדו של טיראן, תרם להצלחת ההצגה לא פחות מהמלך.

הרשימה תיכף ומגיעה אל קיצה, אז כמה מילים על מי שעוד הרשימו. רות אסרסאי, שבריצ'רד השלישי גילמה את ליידי אן, היא הפעם ליידי מקבת. מן הדמויות המורכבות ביותר שיש לתיאטרון להציג, ולו משום שהיא צריכה להיות מסוגלת לא רק לעוצמה ולזדון אלא גם לשבירה ולשיגעון. אסרסאי ששוטפת את הדם במקלחת אירוטית שמצליחה להדהד, עומדת במשימה בכבוד. עוד נזכיר את אלי גורנשטיין, דודו ניב, ערן מור ואלון דהן, שהיו מצוינים בריצ'רדים, ומצוינים גם הפעם. את ירדן ברכה, עדנה בליליוס ורונה לי שמעון שרוקדות, מפתות ונוטפות זימה ורעל כשלוש המכשפות. ואת אוהד שחר עושה תפקיד ראוי כבנקו, שמוזג למקבת דם בכוס ורודף אותו בסיוטיו.

ולסיכום, ביצוע אסתטי ומרשים למקבת. האם הקאמרי מצא את ההמלט הבא שלו? זה לקהל לשפוט.

"מקבת" מאת ויליאם שייקספיר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: עמרי ניצן, הקאמרי