פסג(ו)ת הפחד

ההרתעה של הרגולציה נחלשת, ואמון הציבור תופס צניחה מואצת

1. עוד תיק-בושה כבד לפרקליטות. עוד סערה מבית רשות ני"ע שהתבררה כנפיחה. מפרשה לנפילה מתבררת יותר ויותר החולשה של מערכות הרגולציה הכלכליות, ההרתעה נחלשת, ואמון הציבור תופס צניחה מואצת. מי שמחפש את הסיבות להתמוטטות נפח המסחר בבורסה בת"א, ראוי שלא יחפש אותה רק במדדים הבינלאומיים, בכישלונות הניהוליים ובמשבר העולמי. ציבור המשקיעים בישראל מתדלדל במהירות, כי הוא לא מאמין עוד לאף גורם, לא מנפיק, לא מנהל, לא מפקח.

2. במיתולוגיה העכשווית קיימת תיאוריית קונספירציה שקשה להוכיח, אבל קשה עוד יותר לסתור. יש אנשים שבידיהם אינדיקציות, רעיוניות ומעשיות, לכך שגורמים עסקיים-תאגידיים, שנפגעו מהתנהלות פסגות ורועי ורמוס בראשה, וחששו להינזק עוד יותר, מצאו את הדרך ללבם ולראשם של בכירי רשות ניירות ערך. בכלל זה מתחבאות באיזה מקום כמה ארוחות מצולמות בין בכירים בשוק הפרטי לרגולטורי מיטיבים שיח בכמה ממסעדות העיר.

3. פסגות של ימי הזינוק המטאורי של ורמוס וחבריו, דרכה על קצות האצבעות של ראשי ובעלי תאגידים. ככל שגדלה, איימה לדרוך להם גם על הידיים והרגליים. בתחילת 2006 נסגרה העסקה שבה מכר בנק לאומי את "פסגות אופק בית השקעות" לקבוצת יורק-קפיטל. בעת ביצוע המכירה הייתה פסגות בעיקרה מנהלת קרנות נאמנות שהחזיקו איגרות-חוב.

שנתיים אחרי, בתחילת 2008, ביצעה פסגות רכישה משמעותית וקנתה את קופת-הגמל הגדולה בישראל, גדיש, מבנק הפועלים. כעבור עוד שנה נרכשו קופות-הגמל של פריזמה מידי מרקסטון. התוצאה הייתה: פסגות הפכה לגוף גדול עם כוח הצבעה אדיר ומכריע באסיפות-הכלליות של חברות ציבוריות. נציגי בעל הבית היו ג'רמי בלנק, היו"ר אריק שטיינברג, המנכ"ל רועי ורמוס, ומנכ"ל ניירות הערך, שי ירון.

הדמות הציבורית שהובילה את החבורה החדשה, הצעירה, הפחות מוכרת, מקושרת ומחויבת למישהו, הייתה ורמוס, שמעמדו בשוק זינק מחודש לחודש. פסגות, בדרכה למעמד מכריע בשוק, וכשמנהליה יודעים שאם יעשו נכון וטוב לציבור, הוא יצטרף בהמוניו על דמי-הניהול שלו, קבעה לעצמה מראש קווי מתאר ברורים ומנומקים בשאלת השאלות: איך מצביעים בעד או נגד באסיפות-כלליות גם כשמדובר בתאגידים גדולים בעלי מעמד דרמטי בשוק.

בחברה נקבעו כללים ברורים להצבעה בשלושה מישורים: עסקות בעלי-עניין (להצביע "נגד" בעסקאות המעבירות תועלות מהחברה הציבורית לבעל השליטה); שכר ובונוסים של בעלי שליטה (ייתנו תוצאות - יקבלו; לא ייתנו - לא יקבלו); והעסקת בני משפחה בתפקידים שדרשו אישור אסיפה-כללית (כן, בתנאי שיש להם כישורים הולמים ונדרשים).

4. הקריטריונים החדשים והלא מוכרים באותה עת (ימי טרום-בנייתה של התודעה הכלכלית הציבורית), הדומיננטיות ההולכת וגדלה, הפריסה הרחבה של הפעילות וההתנהלות התקיפה של מנהלי פסגות, שהרגישו שהם לא חייבים שום דבר לאיש, הביאו בהרבה מקרים להתנגשות חזיתית מול בעלי תאגידים. ההתנגדות של פסגות מנעה כמה וכמה החלטות שבעלי-עניין נדרשו לאשר ברוב מיוחס.

האירועים היו בדרך-כלל מתוקשרים, ויצרו הד חיובי שהניע גם גופים מוסדיים אחרים. כמה נושאים בולטים: ההתנהלות התקיפה, החדשנית, באסיפות-הכלליות הסוערות בהסדר החוב של אפריקה-ישראל, שהביאה לכך שזה היה הסדר החוב שבו בעל-העניין הביא הכי הרבה כסף "מהבית"; מהלך של חלוקת דיבידנד חריג בדסק"ש, שצומצם משמעותית בהתערבות פסגות ועוד ועוד.

5. פסגות החלה לשנות את הסדר הישן. ככל שגדלה, ברכישות ובהצטרפות מאסיבית של ציבור, והשפיעה יותר על השוק, כך איימה יותר ויותר על הרבה גורמים שהתרגלו לחיים אחרים. התוצאה, אומר הסיפור העממי, לא איחרה לבוא. היה או לא היה? תיאוריית קונספירציה או אמת? איש באמונתו יחיה.

6. פרשת פסגות נגעה בכמה גברים. התיק המרכזי מיוחס לשני הטריידרים בפסגות, דוד אדרי ושי בן-דוד, שניהלו את כספי הנוסטרו של בית ההשקעות; ולאהרון נבון וסער וינטראוב, לשעבר מדויטשה-בנק, שעבדו מולם. התיק הזה מצוי היום בחקירה מתקדמת, ממתין לגיבוש חוות-דעת מקצועית של כמה מומחים. ההערכה היא, שיוגשו כתבי אישום בחודשים הבאים. או שלא. חקירת יו"ר פסגות, שטיינברג, הסתיימה מהר מאוד בלא כלום. בנוגע לשי ירון, מנכ"ל פסגות ניירות ערך, מטבעו פחות תקשורתי ובולט, הפרשה שלו והפרשה של ורמוס הלכו יד ביד. באחרונה, יותר משלוש שנים מפרוץ הפרשה, הגיעה הפרקליטות להכרעה שבעניינו של ירון, אין ראיות והתיק נסגר מחוסר ראיות. ורמוס היה הכוכב של פסגות, הבכיר הגדול והמוכר, כוכב תקשורת שהפך מאליו לכוכב הפרשה.

7. מה שהיה נגד ורמוס הוא 4 שיחות פזורות על פני שנה וחצי, מתוך עשרות אולי מאות שיחות שהתקיימו באותה עת בינו ובין אדרי, שבהן נשמעו התייחסויות והתבטאויות מסוימות של אדרי. משהו כמו: עשיתי, הורדתי, הרגתי, הפלתי את השוק. לא משהו שאדרי אומר שהוא הולך לעשות, ומבקש ליידע, אלא דברים בדיעבד. סוג של התפארות, שמי שרוצה יכול להעלות חשד שאדרי מיידע את הבוס שלו ורמוס.

אלא שהתגובות של ורמוס לאותו מידע-לכאורה של אדרי, היו לגמרי לא לעניין עצמו. כן, בסדר, נראה, כן כן. האם ורמוס שמע וגם הקשיב? האם נתן לאדרי, שהכניס כסף טוב לעסק, לדבר בלי ששם לב לתכנים? האם שמע כשמחשבותיו במקום אחר? זהו, אין שום ראיות נוספות נגד ורמוס, כאשר מול זה נצברו אצל החוקרים דווקא ראיות למערך בקרה ולקציני ציות, שפעלו תוך פיקוח אקטיבי של ורמוס.

8. ורמוס היה צריך להיות יותר קשוב. אין ספק שמנהל לא יכול להרשות לעצמו לא להקשיב, להתנמנם, לחשוב על הארוחה הבאה, הילדים. רק שמכאן ועד שלוש שנים של עינוי דין, שנתיים אחרי השימוע! - כל הבושה אצל מערך החקירה וקבלת ההחלטות בפרקליטות.

9. 500 אלף שקל כופר, זה מה שנדרש ורמוס לשלם. כבר אמר עורך דין בכיר לקליינט גדול שלו: זה הכול אגו. תחליט בינך לבינך איפה אתה יכול להתפשר, במה אתה יכול להודות בלי להתמוטט. כי אחרת הם לא יירדו ממך לעולם...