לפעמים, כשאני מעיין בטבלאות הרייטינג שמתפרסמות בעיתונים, אני מרגיש בודד. המספרים העצומים שמהבהבים ליד שמותיהן של תוכניות הריאליטי - מ"האח הגדול" ועד "המירוץ למיליון" - יוצרים רושם שאני בין האנשים הבודדים בישראל שלא צופים בהן. 35%, אפילו 40% - רק רודנים אכזריים זוכים לאחוזי תמיכה כאלה.
40% מאזרחי ישראל הם 3.25 מיליון נפש. בניכוי הערבים והחרדים - כמו שנוהג לומר ראש הממשלה בנימין נתניהו - המשמעות היא שכמעט כל דובר עברית שבביתו מכשיר טלוויזיה צופה במתרחש בבית "האח הגדול". חוץ ממני ומעוד כמה.
הנתון הטוטליטרי הזה מייצר לחץ חברתי: לא נעים להיות היחיד שלא הגיע למסיבה, גם אם אתה טיפוס ששונא מסיבות. נוסף לזה, אם כולם צופים - אולי הם יודעים מה הם עושים, ואולי אני מפסיד משהו?
ואז אני נזכר בנתון אחר, פחות רשמי מהמספרים שמפיצה ועדת המדרוג: הרייטינג של החיים. בחיים האמיתיים, איש לא החליף איתי בשנה האחרונה ולו מילה על הדרמות שהתרחשו בבית "האח הגדול" או ב"הישרדות". הדעת נותנת שאם כל-כך הרבה אנשים רואים בערב אותה תוכנית טלוויזיה, בבוקר שאחרי היא תפרנס את מה שנהוג לכנות "שיחות הברזייה". אבל בברזיות שבהן אני שותה לפחות, מלכות הרייטינג של הריאליטי לא מוזכרות. למעט אולי תקופה קצרה שבה הועלו על נס מעלליהן של כמה "מעושרות".
אז איך זה מתיישב? ובכן, זה מתיישב בקלות. צריך רק לדעת לקרוא את הנתונים. בשבועות האחרונים פרסם אתר "העין השביעית" כמה ניתוחים מאלפים של העיוות הטמון בצורה שבה מתפרסמים נתוני הרייטינג.
מדובר בתרגיל למנפחים מתחילים: הנתון שאותו מקובל להבליט מתייחס למשקי-הבית (עם דגש על משקי-בית יהודיים: את הערבים מצניעים כי הם הורסים את המספרים). העובדה שב-40% ממשקי-הבית נצפתה תוכנית מסוימת בהחלט מרשימה, אבל אם במשק-הבית יש 5 נפשות, ורק אחת מהן צפתה בתוכנית, אזי שיעור הצפייה האמיתי רחוק מאוד מ-40%.
לוועדת המדרוג יש נתון כזה, אבל רוב הציבור לא נחשף אליו. קוראים לזה "צפייה לפי פרטים בגילאי 4". ושם המספרים שונים לגמרי. לא 40% ולא נעליים. קחו למשל את השבוע שבין 28.7 ל-3.8.
אם מחשבים רייטינג לפי משקי-בית בכלל האוכלוסייה, "המירוץ למיליון" זוכה בנתון מרשים - 32%. אבל בין הפרטים צפו בה רק 15% (952 אלף). "האח הגדול" צונחת במעבר מצפיית משקי-בית לצפיית פרטים מ-32.8% ל-14.1%, וכן הלאה.
הנתונים האלה מלמדים שאני ושכמותי - אנשים שאינם צופים ב"האח הגדול" - הם הרוב: אם 890 אלף איש צפו באותו שבוע בתוכנית, משמע שיותר מ-7 מיליון ישראלים לא צפו בה. בממוצע, מכל 10 ישראלים רק אחד צפה באותו שבוע בספינת-הדגל של הריאליטי. גבירותיי ורבותיי, מהפך.
השפעה על הדימוי העצמי הקולקטיבי
לעובדה שהנתונים מוצגים בכמה מספרים מעל מידותיהם האמיתיות יש השלכות רחבות. לטבלאות הרייטינג יש אפקט שמזכיר את טבלאות הספרים רבי-המכר: זו נבואה שמגשימה את עצמה. רוב האנשים אוהבים להיות איפה שרוב האנשים נמצאים. אם יספרו להם שב"האח הגדול" צופים רק 14% מהישראלים - המוטיבציה שלהם לצפות תפחת משמעותית.
לאופן שבו מתפרסמים נתוני הרייטינג יש השפעה אפילו על הדימוי העצמי הקולקטיבי שלנו: שוב ושוב אנחנו מלקים את עצמנו משום ש"הפכנו למדינת ריאליטי". נתוני הצפייה בפריים-טיים של הערוצים המסחריים בישראל (לא רק בריאליטי, גם בחדשות) הם אמנם מהגבוהים בעולם, ונכון שלנתוני הרייטינג הגולמיים צריך לצרף צפייה מאוחרת וצפייה עצמאית באינטרנט, ועדיין - הנתונים האמיתיים מגלים שאנחנו הרבה פחות מכורים לריאליטי מכפי שמנסים לספר לנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
