הפקולטה לכישורי חיים

נגה והלל בני 6, והשבוע הם עלו לכיתה א'. איך היה? בסדר

א. אני לא מתרגש, אמר הלל ביום שלישי בבוקר. באמת, שאלתי. הילד חשב לרגע ואמר: או-קיי, אני קצת מתרגש. ונגה, לעומתו, בכלל לא דאגה להסתיר את העניין: מיום ראשון שעבר היא כבר מתלבטת איזו חצאית תלך הכי טוב עם החולצה האחידה.

הילדים שלי עלו השבוע לכיתה א'. האמת, חשבתי שאתרגש הרבה יותר מהטקס בבית הספר, אבל היה קצת קשה להתרגש, כי מה שראיתי היה בעיקר את הגב של הורים אחרים שהחזיקו מצלמות, סמארטפונים וטאבלטים, וצרו על הילדים כאילו אלה היו צלמי פפראצי ואלה בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, וצילמו סרטים שלעולם לא יצפו בהם. לו אני שר החינוך, או לפחות מנהל בית ספר, אני מוציא תקנה שמהיום ואילך אסור להכניס מצלמות לטקסים.

ההורים יצלמו בבית או ברחוב כרצונם, אבל שני צלמים מטעם בית הספר - אחד סטילס ואחד וידיאו - יכסו את האירוע כמו שצריך, וכל הורה יקבל תקליטור (או קישור לאתר) עם כל החומרים. ככה כולם ייהנו יותר; הילדים לא ירגישו חנוקים (יום אחד עוד ייחקר הנזק שנגרם להם עקב ילדות מצולמת יתר על המידה), וההורים יוכלו ליהנות מן הטקס, או לפחות להיות נוכחים בו שלא דרך עדשה. אולי אפילו להתרגש.

עוד דבר שמעט העיק עליי היה המשקל האדיר של הילקוטים הענקיים והעמוסים. חיילים בצבא האדום, שיוצאים לסיביר ל-3 שנים בלי סוף-שבוע אחד של חופשה, סוחבים פחות בדרכם למחנה. שלחתי להורים שלי תמונה של הילדים בדרך לבית הספר. הם נראים מיואשים, סימס לי אבי. זה לא ייאוש, עניתי, זה קילה.

היה קטע אחד די מטפורי בטקס: הילדים הבוגרים החזיקו אשכולות של בלוני הליום, ובמה שאמור היה להיות רגע השיא אמרה המנהלת משהו כמו "ועכשיו הבלונים יעלו לשמיים, כמו התקוות והחלומות של כולם". הילדים שחררו את הבלונים, שעפו משהו כמו שלושה מטרים עד שנתקעו בתקרת אולם ההתעמלות. הנה התקוות והחלומות שלכם ילדים, חשבתי, תקועים בתקרת בטון מזוין עד להתפוצצות. האמת שכל הזמן חיכיתי שישמיעו את השיר המרגש של עלי מוהר ויוני רכטר, זה על האבא, ואוכל כבר לפרוץ ביבבה משחררת יחד עם כל האימהות, אבל אפילו את זה לא נתנו לי.

ב. הכניסה לבית הספר בכלל הכניסה אותי לסוג של מיני הלם. הארכיטקטורה איפשהו בין בית כלא לבית חולים. המסדרונות ארוכים, הכול מאובטח, מסורג, צבוע בצבעים כאילו עליזים ובמסרים כאילו חינוכיים, ואני כבר לא מדבר על האקוסטיקה שלקוחה היישר מסצנות עינויים בסרטי מלחמה. אבל למרות כל זאת, הצלחנו איכשהו להתרגש. כי אחרי הכול הילדים שלי עולים לכיתה א' ושום דבר לא יעצור הורה מלהרגיש את הזמן הדוהר.

אני יודע שהייתי אמור להיות מוצף זיכרונות על היום הראשון שלי בכיתה א', אבל אני לא זוכר אותו. הזיכרון העיקרי שלי מבית הספר היסודי בפתח תקוה הוא של אימה: הילדים הגדולים היו מרביצים לנו בשביל הבידור, והמורים היו מכים אותנו בשביל החינוך. לחיים קטנות ועליהן סימני כף יד גדולה בצבע אדום, זה בעיקר מה שהיה שם, כמו גם סימנים של סרגל על כפות הידיים.

האמת היא שהתרגשתי הרבה יותר יום לפני, כשישבנו על השטיח בסלון, עטפנו את המחברות והספרים וסידרנו את התיקים. כשכתבתי על אחת המחברות את שם המקצוע הדי מוזר "כישורי חיים" הוצפתי פתאום עד גדותיי. כישורי חיים - הנה לכם משהו שאף פעם אי-אפשר להפסיק ללמוד ולעולם אי-אפשר להצליח בו באמת.

ג. הסתכלתי על הילדים האלה שלי. השבוע מלאו להם 6 שנים, כל שנה והטור שלה. אבא, אני שומע את נגה קוראת לי מהחדר השני (בינתיים תם יום הלימודים הראשון. איך היה? בסדר - התשובה שכל הורה לומד לחיות איתה), בוא תקריא לי מהספר. אין לי זמן לבלות איתך עכשיו ילדה שלי, אני אומר לה, אני צריך לכתוב עלייך לעיתון.

אני עובר על הטורים האלה, מלידה ועד אופניים, מפעוטון עד גן חובה. מפתיע לראות שיש דברים שלא משתנים ושמצד שני לא מפסיקים להפתיע - כל עניין התאומים הזה. למי שאין אי-אפשר להבין ואי-אפשר להסביר. הם גדלים ומשתנים ומתרחקים קצת זה מזה, לא אותן כיתות ולא אותם החברים ולא אותם תחומי העניין - הוא בן, היא בת, איזה עוד הבדלים אתם רוצים? - ובכל זאת: מעבר לכול, או מתחת לכול, או מעליו, ישנו עניין השניים הזה, הלא חדיר. הם יכולים לנסות לרצוח זה את זה במכות, ושנייה אחר כך להירדם חבוקים, רוצים להתרחק זה מזה אבל קשורים בחוט בלתי נראה.

הם היחידים שיכולים לפרש לנו זה את זה. לא הבנתם את נגה, הוא אומר כשהיא נכנסת לעוד מצב של גיל ההתבגרות, היא נעלבה בגלל כך וכך. זה פשוט כי הוא רעב, היא מפרשנת כשהוא פורש לעולם משלו. וזה תמיד נכון. כשאחד במצוקה נדלקת אזעקה אצל האחר, וכשהראשון קם בבוקר הוא מעיר את האחר בעדינות אין קץ, והם מתיישבים יחד בסלון או מול המחשב, מצמידים ראשים, שיהיה לכינים מעבר נוח, ומשוחחים.

אין אושר - וזו לא מילה שאני משתמש בה בקלות דעת - מלהתעורר לקול הילדים שלך צוחקים. לפני כמה שנים כתבתי כאן שהם היו מבקרים זה אצל זה בחלום. זה לא קרה מאז, אבל מי צריך חלומות כשיש שפה סודית משותפת.

לפני כמה חודשים ילד מהגן דחף את הלל בגינה והפיל אותו. נגה ניגשה לילד ההוא ודפקה לו כאפה שההוא לא ישכח. לא אהיה גאה בה יותר גם בטקס קבלת פרס נובל. והילד - הוא יכול להיות אלוף העולם במה-שזה-לא-יהיה, אבל זה לא ישתווה בעיניי לרגעים שבהם הוא מוותר לאחותו על הדבר שהכי חשוב לו באותה שנייה, אפילו אם זה רק תור למקלחת. ואין דבר שמסב לי גאווה מלשמוע אותם מספרים לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא, על כל המקומות שהם הספיקו להיות בהם. באמזונס ובהימלאיה, בפיורדים ובלונדון, באי יווני וביער גשם, במערת הנטיפים ובבית של הדלאי למה. זה אולי הדבר היחיד, מלבד תזונה נכונה, שאדם יכול להעניק לילדיו: את העולם.

שיניים נושרות, שיניים צומחות, וככל שהזמן עובר יש לך יותר שותפים בילדים שלך: אווטר ובוב ספוג, גננות וחברים, מדריכי ג'ודו ומורות להתעמלות. ועדיין, יש דברים שרק אתה יכול ללמד אותם. השבוע חלקתי איתם אמת מוחלטת: ילדים, אמרתי להם, כל אחד חושב שהפלוצים שלו לא מסריחים. הם חשבו על זה לרגע ארוך, והבינו בדיוק את מה שרציתי לומר - אף אדם איננו אי. לכל מה שאנחנו עושים יש השפעה על האחר.

ד. אין לי הרבה ציפיות ממערכת החינוך, היא לא תלמד אותם את העניין הזה עם הפלוצים. את זה אנחנו צריכים להעביר להם לבד. וזה עובד נהדר, הם ילדים אקטיביסטים: הולכים להפגנות ונושאים שלטים, חוסר צדק וחוסר נימוס מעצבנים אותם. לפני כחודש יצאו על דעת עצמם למבצע איסוף צעצועים לגן של ילדי פליטים בדרום תל אביב, דודה שלהם גננת שם. מבודהא, בן בית אצלנו, הם למדו על הסבל שבעולם ועל האחריות שלנו לצמצם אותו. מאימא שלהם הם למדו שכל אדם הוא אדם, ומאבא שלהם הם למדו לדבר על זה.

אומרים שילדים גדלים מהר. אני לא יודע עד כמה זה נכון ומה זה מהר. שש השנים האלה לא עברו מהר ולא עברו לאט. הן עברו בדיוק בקצב הנכון. אני כבר לא יכול להסיע אותם על האופניים, הם גדולים מדי. עכשיו אני מנסה ללמד אותם לרכוב לבד, ויעידו השריטות והחבורות, רץ אחריהם בחצר בית הספר כמו אידיוט. לפעמים אני חושב: לו רק הייתי יכול להמשיך ולרוץ ככה לנצח. ואז אני אומר לעצמי, שטויות, העתיד צופן בחובו דברים מגניבים הרבה יותר. יומולדת שמח, ילדים שלי.

ילדים, אמרתי להם, כל אחד חושב שהפלוצים שלו לא מסריחים. הם חשבו על זה לרגע ארוך, והבינו מה רציתי לומר