לפני כמה שבועות נתקלתי באחד השידורים החוזרים מהעונות הראשונות של "סקס והעיר הגדולה", וכמעט שבאתי במבוכה: חבורת הנשים הזאת הזכירה לי למה הייתי כה להוט לצפות בה בשידור הראשון, לפני יותר מ-15 שנה. סצנות סקס נועזות יחסית, אבל הרבה יותר מכך - דיבורים שגורמים ל"שיחת גברים" מהמילואים להיראות כמו דיון אקדמי בשאלות פילוסופיות.
הנשים של "סקס והעיר הגדולה" אימצו את דפוסי ההתנהגות הגבריים בהתלהבות מטורפת, עד שהתפתחה עליהן ביקורת דווקא בקרב חוגים פמיניסטיים על שיש כאן לא שחרור אלא כניעה. יכול להיות, אבל העובדה שהסדרה הזאת היא נועזת הרבה יותר מאשר רוב ההפקות החדשות (ובינינו, גם מוצלחת יותר, למרות מרחק הזמן), היא חומר למחשבה.
לא הרחק ממלכת הסצנה של שנות ה-90, שוכנת לה סדרת הנשים המצליחה של שנות ה-2000, שהכבלים החליטו להגיש לצופיהם סוף-סוף, באיחור שהוא הרבה מעבר לאופנתי. גיבורות "עקרות בית נואשות" לא מתיימרות להיות גברים עם מערכת רבייה נקבית, אלא להיפך: מגדירות את עצמן על-ידי משפחתן: הילדים ובן הזוג במרכז.
לכאורה יש כאן חזרה למודל הנשי הקלאסי של שנות ה-50. למעשה יש כאן ניסיון לבטא קול אחר: כן, התחתנתי עם הגבר הנכון, כן, זנחתי את הקריירה לטובת האמהות, אבל עכשיו כשסימנתי "וי" על שני אלה, אני יכולה לחזור למרוץ מעמדת כוח, בניגוד למצליחנית של העשור הקודם שמחיאות הכפיים שקצרה הופרעו בידי תקתוקו הטורדני של השעון הביולוגי.
הנה כי כן מגורדי השחקים של מנהטן ועד לצמודי הקרקע של הפרברים, נמתח עשור מרתק של ייצוג דמות האישה בטלוויזיה. עכשיו נשאר רק לבחור את המודל הנכון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
