40 שנה למלחמת יום כיפור: חוזרים למשבר הנפט בישראל

אמפא ייקרה את הביטוח למקררים, חביות הנפט להסקה הפסיקו להגיע, הישראלים נדרשו לבחור יום שבו לא ייסעו ברכב, הביורוקרטיה הקשתה, הקומבינטורים חגגו - ושמעון פרס ביקש להפגין סולידריות עם העולם

אחרי שעתיים של המתנה בתור, בתוך דוחק המולה וקטטות - הסתלקתי", סיפרה יעל תשבי מרמת אביב על שעבר עליה בתחנת החלוקה. "מדוע אי-אפשר לעשות זאת באמצעות הדואר? מדוע צריכים חולים, אנשים עובדים וחיילים בחופשה 'לבלות' את שעותיהם בתור?".

התיאור הזה יכול היה להיכנס בקלות לדיווחים על פארסת מסכות האב"כ האחרונה על רקע האפשרות של תקיפה אמריקאית בסוריה, אבל מדובר במכתב שנשלח למערכת עיתון "דבר" לפני ארבעים שנה. התור המדובר נוצר במהלך חלוקת "תווי שבתון" לנהגים הישראלים בעת משבר הדלק העולמי שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ישראל, למרבה האירוניה, לא נפגעה מחרם הנפט העולמי שהשיתו ארצות ערב החברות בארגון אופ"ק, על מנת ללחוץ על המערב להסיר את תמיכתו בישראל. גם ההסבר מדוע לא נפגעה הוא קריצה של הגורל: חלק ניכר מהנפט שלה קיבלה ישראל מידידתה הקרובה איראן, והוא הוזרם דרך קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). היו זמנים.

יום השבתון למכוניות היה בעיקר צורך אמריקאי-אירופי ודרישת הממסד בארץ לקיים אותו גם כאן נתפסה כהזדהות עם המערב הסובל. והוא בהחלט סבל: חשש מאבטלה, רחובות חשוכים, קושי בהסקה בחודשי החורף הקרים, מפעלים מושבתים, וגם לא מעט חרדה בקרב האזרחים, בעיקר האמריקאים, שלתפיסתם עד למשבר, דלק צריך להיות משאב זמין כמעט כמו מים.

החרם של מדינות הנפט פעל כך שהמדינות הצרכניות סווגו לשלוש קטגוריות על-פי יחסן לערבים: מדינות ידידותיות, כמו צרפת ובריטניה, קיבלו אספקת נפט סדירה; מדינות ניטרליות, כמו יפן, גרמניה ואיטליה, סבלו מקיצוצים באספקה; מדינות עוינות, כמו ארצות הברית, הולנד או דרום אפריקה, לא קיבלו דבר. במקביל הוקפץ מחיר הנפט עד לארבעים דולרים לחבית, פי עשרים ממחירו ערב המלחמה, עניין שהשפיע מיידית על כל צרכן בעולם.

אף ששוק הנפט שינה את פניו מקצה לקצה בעשורים שחלפו, ולמרות שהתלות בזהב השחור של מדינות אופ"ק פחתה, אפשר לומר שחלק לא מבוטל מהעושר של נסיכי הנפט הערבים הגיע בזכות נשק הנפט של 1973 והפנמת עוצמתו וערכו. באותה נשימה יש גם מי שמתאר את ההתנהלות הערבית כגול עצמי שבעקבותיו הצטמצמה מאוד התלות המערבית בנפט הערבי. ועדיין מאבקי הנפט רחוקים מלהסתיים: אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כיבוש עיראק על ידי האמריקאים ב-2003, יש לא מעט פרשנים שחושבים כי המתיחות הנוכחית בסוריה משקפת מאבק גדול יותר מזה של מלחמת המורדים באסד ומצביעים על האינטרסים הסעודיים האזוריים כחלק משמעותי מהעניין.

בספרות ובקולנוע, בהשראת אלכסנדר דיומא, נהוג לומר cherchez la femme, "חפש את האישה", כמניע האמיתי שעומד מאחורי כל מעשה תוקפנות גברית. נפט, עושה רושם, הוא "האישה" שצריך לחפש מאחורי לא מעט תהליכים מדיניים. עד 1973 חלק ניכר מהמערב תמך בישראל אף שזה פגע באינטרסים הכלכליים שלו. כשהתברר במהלך המשבר גודל הפגיעה הפוטנציאלית זה קצת השתנה. היו זמנים, כבר אמרנו.

הישראלים כבר מצאו קומבינה

נוהל שבתון הרכב נכנס לתוקפו בדצמבר 1973, יותר מחודש לאחר שהסתיימה המלחמה. מי שהחליט על המהלך היה שר התחבורה דאז - שמעון פרס. "ההנחה היא שישראל אינה יכולה שלא להנהיג שבתון רכב כאשר ארצות אירופה הנהיגו אותו", הסבירו פרשני עיתון דבר. אחרים טענו כי "הצורך לחסוך בדלק הוא לאומי כלכלי ולא נקבע מתוך הזדהות עם הולנד או מכל נימוק רגשי אחר".

במסגרת שבתון הרכב התבקשו בעלות ובעלי המכוניות בישראל לבחור יום בשבוע שבו ישביתו את רכביהם למשך 24 שעות על מנת לחסוך בדלק. משרד התחבורה וסניפי הדואר ניפקו תוויות צבעוניות, שעליהן צוין יום השבתון שבחרו בעלי המכוניות. וכמו בכל החלטה כלכלית בישראל, גם כאן היו מעורבים יחסי דתיים-חילוניים: "אחד מחבריי הדתיים הסביר שבין כה וכה אין הוא נוסע שבת", כתב אחד הפרשנים, "ומה איפה הועילו חכמים אם כל הדתיים יבחרו בשבת כיום שבתון הדלק? הרי שבכך לא יחסכו שום דלק!".

יום שבת אכן היה יום הבחירה של כ-30% מבעלי הרכב בישראל. אחריו נבחרו הימים שני (20%) ושלישי (16%). ראשון וחמישי היו נחלתם של 10% כל אחד. יום רביעי נבחר על-ידי 8% מהאוכלוסייה, ויום שישי על-ידי 4% בלבד. הסיבות העיקריות לבחירה ביום זה או אחר, ענו האזרחים לסקר בנושא, היו שיקולים הקשורים בעבודה. עד כמה היה אפקטיבי שבתון הרכב? ועדת מומחים קבעה שמדובר בחיסכון של אחוז בודד בלבד מכלל צריכת הדלק במדינה, וכי בלאו הכי הישראלים מצאו דרכים מגוונות לעקוף את השבתון - למשל, באמצעות קבלת מכונית חלופית לימי השבתון מהמעסיק.

היו גם כאלה שפשוט לא מילאו אחר ההוראות: 573 דוחות חולקו על-ידי המשטרה לבעלי מכוניות שנסעו ביום השבתון שבחרו. הקנס עמד על כ-1,000 לירות. "עשרות נהגים נדונו לשלילת רישיון נהיגה על תנאי וחלקם לשלילה בפועל לתקופה של עד שנה", מסרה המשטרה.

שיר הפרידה של פרס

החודשים הספורים שבהם הונהג יום השבתון היו כר נרחב לפולמוס. יורם קניוק המנוח היטיב לתאר את הלך הרוח במאמר דעה בעיתון דבר: "אם השבתון הוא מעין הזדהות עם מדינות הסובלות ממחסור בדלק בגין ישראל וסכסוכיה, הרי חייב שבתון ראווה זה - שאינו משנה באמת לגבי תצרוכת הדלק בישראל באופן ממשי - להיראות יותר מאשר להיעשות... העולם כולו מצלם בכאב ובקנאה את מכוניותיהם של מנהיגי ערב בביקוריהם בבירות אירופה צמאות הנפט. העולם הצמא הזה היה רוצה לראות את מנהיגי ישראל נוהגים במכוניות שלא צורכות דלק רב.

"שני דברים צריכים להיעשות כדי שעניין השבתת הרכב יהיה בעל ערך: לדרוש מההנהגה הכלכלית, המשקית והמדינית אורח חיים צנוע יותר, ותחבורה ציבורית בשבת כדי שכל בעלי המכוניות, בלי יוצא מן הכלל ובלי פרוטקציונרים, ישבתו באותו יום אחד, ונראה לעולם הסובל עתה ממחסור בנפט, שאף על פי שחלק מן הקור הנושב בארצותיהם בא בגללנו, הנה אנו מזדהים עם סבלם ונוהגים כאחים לסבל".

דרישתו של קניוק ביטאה רחשים של מהפכה שהתרחשה בשוק הרכב העולמי בעקבות משבר האנרגיה. "הרנו שלי נוסעת על ריח של בנזין", כך בחרו היבואנים בישראל לקדם את דגמי רנו לשנת 1974. עבור יצרני הרכב האמריקאים, שהיו רגילים למנועים ענקיים ובזבזניים, משבר הדלק הוביל כמעט להתרסקות. ואילו היפניים, שהתמחו מלכתחילה במכוניות קטנות, קטפו את הפירות באותן שנים כשהמודעות לחשיבות החיסכון באנרגיה פשטה בעולם.

היבטים נוספים למשבר האנרגיה בישראל באו לידי ביטוי גם אצל נותני השירותים: חברת אמפא ההיסטורית (בין היתר בעלת חברת מקררי אמקור) למשל, בחנה אז את ייקור שירות הביטוח השנתי למקררים בעקבות ייקור הדלק ועל רקע פגיעה בייצור עקב מלחמת יום כיפור, שהצריכה גיוס חירום של כמחצית מעובדי המפעל. וגם החימום הביתי ניזוק: אספקת פחיות הנפט להסקה ביתית פסקה ומעולם לא חודשה.

וכאילו כלום לא השתנה, כבר אז עלתה בעיית התחבורה הציבורית. עוד בחודש נובמבר, כשהצעת השבתון עלתה לסדר היום הציבורי, כתב העיתונאי טדי פרויס בדבר כי המהלך מגיע "דווקא בתקופה שבה התחבורה הציבורית לקויה עוד יותר מאשר בימים כתיקונם, והרכב הפרטי הוא תחליף - לפחות לחלק מהאוכלוסייה - לאוטובוסים".

הביטול של שבתון הרכב בתחילת חודש מארס 1974 דווח לציבור על-ידי סופר דבר בכנסת, שהצביעה נגד הארכתו: "בעת הדיון בקריאה ראשונה התנגדו רוב הנואמים להארכת השבתון וציינו כי החיסכון בדלק ובהוצאות הושג ממילא על-ידי ההתייקרות הגדולה שחלה במחירי הדלק", נכתב. "התברר כי רוב הסיעות לא יתמכו בהמשך השבתון... ומכיוון שחברי המפד"ל עסוקים עוד בהתייעצויות, חלק מחברי המערך לא היה עוד בבניין וחברים אחדים אף הודיעו שלא יצביעו בעד החוק - החליט שר התחבורה שמעון פרס, בהתייעצות עם ראש הממשלה, שלא להעמיד את החוק להצבעה, ובכך העניק לציבור הנהגים שיר פרידה לקראת סיום תפקידו כשר התחבורה וקבלת תפקיד אחר בממשלה".

חרם הנפט הערבי דעך לאיטו עד שהתפוגג לחלוטין לקראת אמצע 1974. שנים אחר כך נטען כי להתפוגגות הזאת תרמה לא מעט תוכנית אמריקאית סודית להשתלט בכוח על שדות נפט במפרץ. בכל אופן השלכותיו של המשבר המשיכו להדהד במהלך העשור כולו. המודעות לתלות האמריקאית בנפט תפסה חלק ניכר מסדר היום, והחלו מהלכי חקיקה משמעותיים, שהגיעו לשיאם עם הקמת משרד האנרגיה בארצות הברית ב-1977.

בישראל עלתה הצעת יום השבתון שוב בתחילת שנות ה-80, כשאיראן עברה למשטר איסלאמי פונדמנטליסטי. הפעם היא נדחתה.

היום יש מאגרי חירום

רפי רגב היה חייל בשירות סדיר בימי מלחמת יום כיפור. כיום הוא ראש אגף אסטרטגיה, תשתיות ונכסים בחברת תשתיות נפט ואנרגיה (תש"ן) ומחבר הספר "ארץ החאקי" (במשותף עם ד"ר עמירם אורן) שעוסק בנושאי קרקע וביטחון בישראל. משבר הדלק, הוא מסביר, טמן בחובו גם הזדמנויות לשינוי יסודי: "היום שוק הנפט הרבה יותר פתוח וגדול, ולא תלוי עוד בצבת של המדינות הללו, וזה קרה גם בישראל - הוסיפו תשתית, בנו חוות מכלים, עסקו בפתרונות לאחסון מוטמן ותת-קרקעי, והתחבטו אם לאחסן גולמי או תזקיקי ומה אנחנו עושים כשמחר לא יהיה דלק".

- אלה לא שאלות שנשאלו לפני שפרץ המשבר?

"כשיש לך משאב מהמוכן ואתה משלם מעט עבורו, אתה לא עוסק בשאלות של אנרגיות חלופיות או עתודות. אבל ברגע שאין לך אותו, אתה בודק מה האלטרנטיבות. זה דחף את התהליך. היום השיקול של עלות-תועלת הוא כזה שכדאי לחפש נפט במקומות שבהם עלות ההפקה גדולה ובלבד שתוכל להבטיח את היתרות הכלכליות שלך".

- מה מצבה של ישראל מבחינת עתודות הנפט?

"כל המדינות הגדילו מאגרים, ולכל מדינה יש קפסולות חירום, וכך גם לישראל. לא ניכנס למספרים כי זה מסווג, אבל גם לנו יש מתקנים עם עתודות אסטרטגיות לשעות חירום".

- במידה מסוימת, מדינות אופ"ק דחפו את העולם המערבי לחפש נפט ואנרגיה במקומות נוספים בעולם. גול עצמי?

"אפשר לומר. האירוע המכונן של 1973 הביא את בריטניה, את הולנד ואת נורבגיה לפתח את שדות הים הצפוני, ואפשרו הפקת נפט בכמויות גדולות. יצרנית הנפט הגדולה בעולם היום היא בכלל רוסיה, ורוב הנפט הגולמי שמגיע לישראל מגיע ממדינות ברית המועצות לשעבר. יש גם גילויים חדשים באלסקה ובמדינות אחרות, ויש מקורות אנרגיה חלופיים, כמו גז וטכנולוגיות שלא היו בעבר. אם מדינות ערב ירצו להטיל אמברגו בשנת 2014 זה לא יהיה דרמטי כפי שהיה לפני ארבעים שנה. היום שוק הנפט מוצף".

הכתבה המלאה - במגזין G