יורובאסקט עם כוכבית

1. איפה ממוקם טוני פארקר ברשימת השחקנים האירופאים הגדולים בכל הזמנים? האם הוא הטוב ביבשת אי פעם, לפני פטרוביץ', סאבוניס, קוקוץ', גאסול ונוביצקי? השאלה הזאת, שעלתה בתום האליפות המופלאה שלו, לא באמת רלוונטית. הצרפתי הוא בנו של אמריקאי ששיחק בצרפת, ומאז גיל 19 הוא ב-NBA. הרשימה אליה הוא שייך אחרת: של גדולי הרכזים בכל הזמנים. יתרה מכך, פארקר ממש הגדיר את העמדה מחדש.

לאורך כל הקריירה שלו, פארקר לא מוערך דיו. הוא נבחר בדראפט במקום ה-28 בלבד, לאורך שנותיו הראשונות בסן אנטוניו ספרס כמעט התייאש ממנו מאמנו גרג פופוביץ' וניסה להעביר אותו בטרייד תמורת רכז טהור יותר דוגמת ג'ייסון קיד. וגם בשנים האחרונות, כשהספרס התאימו את סגנונם לזה של פארקר, הוא חסה בצלם של גארדים מתוקשרים יותר ככריס פול. בחירתו של האחרון לחמישייה הראשונה של העונה, בעוד הצרפתי היה בחמישייה השנייה בלבד, העידה על גודל האבסורד. פארקר הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצת ה-NBA הטובה והיציבה ביותר בשנים האחרונות.

פארקר לא מוערך דיו גם בשל המיקום הגיאוגרפי של סן אנטוניו הנידחת, אבל גם בשל הסגנון שלו. הוא לא וירטואוז של קרוסאוברים וסלים מסחררים כמו שחקנים בממדיו דוגמת אייזיה תומאס, אלן אייברסון, סטיב נאש וכריס פול, אלא פשוט משיג 20 נקודות שקטות להפליא ו-8 אסיסטים תוך התמצאות פנומנלית ברחבת הסל. כמעט תמיד הוא יקבל את ההחלטה הנכונה, יזהה מתי ההגנה מתכווצת ויש להוציא את הכדור לחבר, מתי אפשר לחדור עד הטבעת ומתי לעצור לג'אמפ קצר. בדיקה של מצלמות ה-Sportvu שהותקנו על גגות האולם של חלק מקבוצות הליגה מצאה שפארקר הוא מהמובילים בליגה ב"הוקי אסיסטס" - מסירות לשחקן שמוסר את האסיסט. כשמביטים על הסגנון שלו, מבינים למה: ההתקפה של סן אנטוניו - ושל צרפת - תתחיל כמעט תמיד בחדירה של פארקר, שימסור בשנייה שההגנה סוגרת עליו, מהלך שיתחיל הנעת כדור עד מציאת האיש החופשי. הסטטיסטיקה הזאת היא העדות המושלמת לאופיו של הרוצח השקט, שלא עושה שום דבר גרנדיוזי - חוץ מלפרק לך את ההגנה.

2. ההצגה של פארקר לא יכולה לכסות על ערוותה של היורובאסקט ושל פיב"א. הטורניר הזה תמיד היה מופרך גם בימים ששיחקו בו רק 16 קבוצות. הכדורסל כיום קשוח מכדי שניתן יהיה לשחק ברמה סבירה יום אחרי יום. טורניר שבו הצופה מבחוץ לא יכול לשפוט אם קבוצה גוברת על רעותה בזכות כדורסל עדיף או סתם מפני ששחקניה פחות מותשים פיזית ומנטלית הוא חסר ערך ספורטיבי.

בישראל בחרו לתקוף את הדאלאס מאבריקס ואת גל מקל על האיסור שהוטל על האחרון להשתתף באליפות. אריק שיבק אף סיפר שנזף בדוני נלסון, הג'נרל-מנג'ר של הקבוצה. רק שמארק קיובאן, הבעלים של המאבריקס, עקבי מאוד בהתנגדות להשתתפות שחקניו באליפויות היבשות, ובצדק: הוא משקיע בהם עשרות מיליוני דולרים, ומבחינתו אין כל סיבה לסכן את ההשקעה במשחקים בינלאומיים שנועדו לספק גאווה פטריוטית מעורפלת. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל קיובאן צודק. כדורסל אולי אינו פוטבול אמריקאי, אבל הוא ענף אינטנסיבי מאוד, שבו מופעל לחץ עצום על גופם של השחקנים לאורך עונה שלמה. אחרי 82 או 100 משחקי NBA בעונה, קיץ ללא מנוחה הוא בגדר סכנה בריאותית. קיץ של משחקים יום אחרי יום, פורמט לא הגיוני בעליל, הוא כבר כמעט התאבדות.

ההרכבים החסרים גם מקשים עלינו להסיק מסקנות כלשהן מהאליפות. הסרבים לא היו מידרדרים למקום השביעי אלמלא רשימת החסרים הארוכה; דימיטריס דיאמנטידיס היה הופך את יוון למועמדת לאליפות; ברניאני וגלינארי היו מעלים את איטליה לחצי הגמר לפחות; ועם כל הכבוד להצטיינות של פארקר, ספרד עם פאו גאסול, סרג' איבקה ואולי גם נבארו הייתה דורסת כל מה שנקרה בדרכה. עד שהשיטה לא תשתנה, כל זכייה ביורובאסקט תהיה עם כוכבית.

3. מופע האימים של פיני גרשון במשחק חצי הגמר בין צרפת וספרד, שכלל ביטויים כגון "קוקסינלים" ו"מפגר", כבר נותח לעייפה. למרבה האירוניה, אותן תכונות שהביאו למאמן העבר את הישגיו הגדולים - הביטחון העצמי המופרז, הזלזול בכל מה שזז, האגו העצום - הן גם אלו שהמאיסו אותו בסופו של דבר על סביבתו בכל קבוצה שעבד, לרבות מכבי ת"א. אלא שדווקא אמירה תמימה לכאורה של גרשון במהלך משחק הגמר היתה משמעותית יותר ומאפשרת להבין את הדרך העקומה שמביטים על המשחק בישראל.

ברבע הרביעי, כשהמשחק היה גמור, התרעם הפרשן: "די כבר עם הפלקס הזה!". גרשון כיוון למשחק ההתקפה של הליטאים, שהתבסס על תנועה התקפית נושנה, שבה כל חמשת השחקנים חוסמים, חותכים ומשחקים בכל העמדות. גם אם נתעלם מהאפשרות הסבירה שיונאס קזלאוסקאס, מטובי המאמנים באירופה, יודע מה הוא עושה והפעיל שיקול דעת לפני שבחר את משחק ההתקפה שלו, ההערה שנשמעה באולפן הישראלי מעידה מה מחפשים כאן במשחק: טקטיקה לפני טכניקה. לא תתפסו אף מאמן בליגה הישראלית משחק "פלקס". כולם ישתמשו באותו פיק אנד רול חדשני לכאורה, אף שמדובר בתנועה ישנה שכונתה כאן בימי המגרשים הפתוחים "בין שניים". וינסנט קולה, לעומת זאת, מאמן צרפת הזוכה, לא התבייש לשאול תרגילים מהספר של גרג פופוביץ', כדי שהכוכב שלו, פארקר, ירגיש בנוח.

במקביל, רק מעטים מבין המאמנים הישראלים מתמקדים בטכניקת המסירה, בקליעה הנכונה, בשליטה בגוף ובעיקר בהגנת היחיד. בקיצור, כל התכונות שחסרות לשחקן הישראלי. אולי כשהמאמן המקומי יפסיק להשוויץ בטקטיקה שלו ויתחיל להתפאר בטכניקה של שחקניו, נחזור להיות שייכים לרמות של הקוקסינלים האלו מאירופה.