שלישיית הכול קשור

ההצגה "דפוקים" - השפה קולחת, העלילה קצת פחות

עמיים ביום, לא כולל פופאפים באינטרנט, פגשתי עד לא מזמן במשה איבגי. בבוקר על איילון דרום, בערב בנתיב הצפוני, דמותו של "הבורר" נעצה מבט מאיים בזוחלים בפקקים. חד, קשוח ובטוח בעצמו - איבגי של פארודיית הפשע הטלוויזיונית הוא ככל הנראה הדבר הכי רחוק מהדמות שהוא מגלם על הבמה ב"דפוקים". מרחק שמחדד שוב, כמה איכות יש בשחקן הרב-פעמי הזה. מרחק שמקבל בולטות תפקיד אחר תפקיד, היות שאיכשהו תמיד כשמתחילה עונה מאפיוזית, איבגי מפציע במקביל בפרמיירה להצגה חדשה. פעם הוא ואסילי פוזדנישב בווידוי הקפוא של טולסטוי, פעם סיימון המאעכר באנשים קשים של יוסף בר יוסף; כעת הוא אמסלם, אדם בודד ומטורלל, שהשתחרר זה עתה מהוסטל ומכור לקולנוע, המפלט האולטימטיבי מקירות ביתו ומאומללותו.

אבל אמסלם לא ממש יודע להבחין בין מציאות ודמיון. בין הסרט לבין זה שחי בסרט. בקומה שמתחתיו מתגוררת בלה (דורית לב-ארי), אישה מאותגרת גם היא, שרוצה בו, אבל הוא לא רוצה בה, כי הוא, דווקא הוא, "רוצה מישהי נורמלית". בקומה למעלה גרה לולו החתיכה (גלי אשכנזי). היא בכלל ספרית, אבל מבחינתו של אמסלם שעורג לה ורואה את מה שהוא רוצה לראות, היא שחקנית מפורסמת, כמו אלה בבגדי ים שתלויות לו בפוסטרים על הקירות.

"לפעמים אני מדמיין שאני לא אמסלם", כך אחד המונולוגים, "שאני טום קרוז אמסלם, ואני אני, הוא, טום קרוז אמסלם רזה, חתיך, גבוה, יפה מגיע לוילה שלו בדיוק אחרי טיסה, יורד לבריכה עם בטן חלקה, פוגש ליד הבריכה את לולו יושבת סבאבית בכיסא נוח...העיניים שלה רעבות, תבוא ותאכל אותי בלי מלח תבוא, שקשק אותי כמו מיקסר, כמו בלנדר שקשק...ולולו צועקת, כן טום אמסלם, מתוק טום אמסלם, חזק כן ועוד ועוד וכן, וטום אמסלם משקשק מיסקר בלנדר מיקסר בלנדר - שקשק!".

"כוס מים עם מים"

זו דמות מלאת חן ואיבגי מעצב אותה במלאכת מחשבת. צעדיו קטנים ומהירים כמו גם דיבורו, קומתו כפופה, מבטו נע בין המרחף לבין הממזרי.

זהו מחזהו השני של צדוק צמח, וכמו בתיאור דמותו של אמסלם, מדובר במחזה שמצטיין בעיצוב הדמויות שלו. אחד-אחד מגישים צמח והבמאי רוני ניניו את הדפוקים שלהם, תוך שהם נשענים על צוות מצוין. אלברט אילוז הוא פנחסי, גנב ושקרן כפייתי, שמגיע אל ביתו של אחיו אמסלם, היישר מבית הכלא. הוא ממלא את ראשו של אמסלם ברעיונות, ומעלה את חמתו של מרמר - אריה מוסקונה בתפקיד האח הגדול, שסובל מהתקפי זעם, ושמנסה להכניס קצת סדר בחייו של אחיו הבעייתיים, אבל תוך כדי כך מזניח את חייו שלו.

מעבר לבית הספר לעיצוב הדמויות, ייחודה של ההצגה היא בשפה המשובשת. חידודים ושיבושים דוגמת "תביא כוס מים עם מים", "השקרים נולדים לי מהפה כאילו הם אמיתיים" - מגיעים לרוב ומצליחים להצחיק. אף אחת מהדמויות אינה "נורמלית" והשפה היא כלי להבהיר זאת.

לצד המחמאות, צריך גם לעמוד על נקודת החולשה של ההצגה והיא שהיא אינה מצליחה לרתום את הדמויות שמתעצבות לכדי עלילה מעניינת דיה; וכתוצאה מכך איפשהו לקראת השליש הנועל שלה, היא מאבדת גובה. המשחק הכובש, לצד שיר הנושא החביב שחיברו להקת "הדג נחש", ממשיכים אמנם לספק את הסחורה בגזרת הטמפו, אבל עלילה? התחושה היא שזו קצת נשכחה או רוככה בין חידוד להגנבה, והתכנסה למקומות מדי מלודרמטיים, מדי צפויים, ו... נורמליים אחרי הכול.

"דפוקים" מאת צדוק צמח, במאי ודרמטורג: רוני ניניו, תיאטרון חיפה