הזוהמה גדלה, הפחד מתגבר: דרום תל-אביב בדרך לפיצוץ

1. שיעורי נהיגה פיראטיים

ביום שישי שעבר סיימו שלוש תלמידות כיתה ז' בבית הספר אורט סינגאלובסקי בתל-אביב את שבוע הלימודים וחיכו לאוטובוס. מעט אחרי השעה 12, בעודן משוחחות זו עם זו בתחנה, עלתה על המדרכה במהירות יונדאי לבנה, פגעה בבנות, עברה את גדר ההפרדה לצדו השני של הרחוב והתנגשה במכונית אחרת. שני האנשים שהיו ברכב ניסו להימלט, אולם עוברי אורח הצליחו ללכוד את הנהג. חברו נמלט.

שתיים מהבנות - ליאן מנו וטליה שרעבי - נפצעו קל יחסית, אך השלישית, לינוי פרייב בת ה-12, עדיין מאושפזת בבית החולים איכילוב. היא סובלת מזעזוע מוח, כמה מצלעותיה נשברו וקיים חשש לשבר בצווארה. כשחזרה להכרתה בעודה שרועה על הכביש, היא זוכרת ששמעה סביבה צעקות חזקות: "סודני בן זונה! סודני בן זונה!".

מבדיקה שערכה המשטרה לאחר התאונה התברר שהנהג, מבקש מקלט אפריקאי בן כ-30, היה בגילופין, וכי רישיון הנהיגה ותעודת הביטוח שבהם החזיק היו מזויפים. נכון להורדת הגיליון לדפוס הוא עצור בידי משטרת מחוז תל-אביב. אבי פרייב, אביה של לינוי, סיפר בזעם ששוטר התקשר אליו והתריע בפניו שאם לא יפקסס למשטרה מיד מסמכים שמוכיחים שבתו עדיין מאושפזת, הדורס ישוחרר לאלתר. "הוא אמר לי 'אין לנו מה לעשות איתו', אבל כולנו יודעים שאם אני או אתה היינו עושים משהו כזה היו עוצרים אותנו בלי שאלה בכלל. אז עכשיו אני צריך לדאוג לעניין הביטוח וגם לעשות למשטרה את העבודה?".

דריסת הילדות, האירוע הראשון מאז הבחירות המוניציפליות שהעמיד למבחן את הדו-קיום המתוח שבין עשרות אלפי אפריקאים בדרום תל-אביב לבין התושבים המקומיים רוויי התסכול, לא הפתיע את האחרונים. זה זמן הם מתריעים מעל כל במה שיותר ויותר אפריקאים נוהגים ברחובות דרום העיר ללא רישיונות או ביטוח - אך לשווא. יתרה מכך, לאחרונה תיעד הערוץ המקומי שיעורי נהיגה פיראטיים שפליטים עורכים לחבריהם במגרש חניה בדרום העיר.

מהמשטרה נמסר בתגובה: "כל מידע על שיעורי נהיגה פיראטיים, או על עבירות תעבורה שמבוצעות על-ידי מסתננים, נבדק ומטופל. באשר להיבט החוקי - מחד אותם נתינים נוהגים עם רישיונות בינלאומיים שקשה מאוד להתחקות אחר המקור שלהם, ומאידך לא ניתן להאשימם בנהיגה ללא רישיון. לפיכך, נדרש שינוי חקיקתי שיאסור על נהגים השוהים שלא כחוק לנהוג, כמקובל עם שוהים בלתי חוקיים מהשטחים. באשר לתאונה המדוברת: כדי להרשיע את הנהג הפוגע ולהגיש כתב אישום בהליך מזורז נדרשו מסמכים רפואיים של הבנות, המעידים על חומרת החבלות".

2. הפשיסטית ויפה-הנפש

לא סתם מיקד אליו הדרום הפרוע את תשומת הלב במערכת הבחירות האחרונה בתל-אביב. תגובותיהם של נציגי הצד השמאלי והצד הימני בגישה כלפי המסתננים, מבקשי המקלט או הפליטים - תקראו להם איך שתרצו - לא איחרו להגיע. זמן קצר לאחר דריסת הילדות עדכנה יו"ר השדולה לטיפול במסתננים בכנסת, ח"כ איילת שקד (הבית היהודי) את עמוד הפייסבוק שלה.

בפנייה שהופנתה ל"תושבי דרום תל-אביב היקרים", היא סיפרה על שיחה שניהלה עם השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', ובה הוא דיווח לה שניתן להרחיק למתקן סהרונים מסתננים שנוהגים ללא רישיון. למסתננים, הסבירה שקד, אין אפשרות להוציא רישיון בישראל, ולכן כל מסתנן שנוהג ברכב עושה זאת ללא רישיון, חוץ ממיעוט שהוציא רישיון תייר במצרים, התקף לשנה. אי לכך, קראה שקד לתושבים להתקשר למשטרה כל אימת שהם רואים מכוניות שבהן נוהגים אפריקאים.

תגובתו של יגאל שתיים, ממייסדי מיזם ההאכלה לפליטים "מרק לוינסקי", הגיעה גם היא במהירות בעמוד הפייסבוק שלו: "איילת שקד מסיתה אזרחים להלשין על כהי עור בשל נהיגה כביכול ללא רישיון. איך נדע אם הנהג הוא דיפלומט אמריקאי, יהודי-אתיופי או פליט?".

3. "גיב מי מאני!"

האירוע האחרון, שרק בנס לא הצית תבערה גדולה באדי הדלק שרובצים על דרום העיר, אמנם אישש בעיני רבים את התפיסות כלפי אנשים כמו שקד ("פשיסטית ימנית") וכמו שתיים ("יפה-נפש מהשמאל"), אולם המצב מורכב יותר. הנה דוגמה:

הצלם יניב דרוקר, בן 41, גר בפאתי התחנה המרכזית זה 4.5 שנים. הוא חזר לישראל משהות בסן פרנסיסקו, היה צריך חלל גדול כדי לעבוד בו והגיע לאזור בגלל המחיר.

"כשהגעתי, התאהבתי בשכונה כי זה מקום שמעורר בי השראה", הוא מספר. "היו פה אז הרבה עובדים זרים, אבל כמעט שלא היו פה פליטים. היינו משחקים כדורגל, הכרתי הרבה מהשכנים בשמותיהם. בשנים האחרונות הפליטים החליפו את העובדים הזרים באזור ומאז הרבה פחות נעים להסתובב פה. הרבה יותר מסוכן פה והרבה יותר מלוכלך. פעם אם היו באות אליי לסטודיו בחורות, הן היו עולות הנה בעצמן. היום אין מצב שאני לא ארד לרחוב לאסוף אותן, ולמרות שאני בחור גבוה וגדול יחסית, לא נעים לי בערב לרדת עם הכלב. נטפלו אליי לא פעם שיכורים בשעות לילה מאוחרות, פחי הזבל נשפכים, יש פה חולדות. בכל כמה שבועות אני מתקשר לעירייה שתעשה משהו, אבל שום דבר לא עוזר.

"רק לפני כמה שבועות, כשפרקתי ציוד מהאוטו, נכנסה אליו ילדה בת 6 ואמרה לי 'גיב מי מאני'. לא ביקשה, דרשה. אמרתי לה 'צאי לי מאוטו' והיא נתנה לי מבט שעשה לי צמרמורת ואמרה לי 'נו. וואט אר יו גואינג טו דו?!'. אתה מבין, ילדים שגרים בתנאים כאלה ורואים את ההורים שלהם בזוהמה הזו הם הבעיה העתידית. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה עם הילדים האלה עוד 15 שנים".

4. בין הפליטים למהגרי העבודה

החשש העתידי הזה, כמו גם המציאות היומיומית של ההתמודדות עם אוכלוסיית הפליטים הגדולה בשכונת שפירא הסמוכה, ערערו גם את תפיסת עולמה הליברלית של שפי פז. פז, מעצבת עטיפות ספרים שעברה לשכונה לפני כ-16 שנים ומגדירה את עצמה כ"שמאלנית, אשכנזייה ומוותיקות מרצ", חברה לפני כמה חודשים לאנשים שמעולם לא חשבה ליצור עמם ברית פוליטית. יחד הם הקימו את סיעת דרום העיר שרצה למועצת העיר תל-אביב והצליחה להכניס נציג מטעמה למועצה. האג'נדה העיקרית של הסיעה: טיפול מערכתי בבעיית הפליטים בשכונות הדרום.

"גרתי 12 שנים ליד הבימה והסביבה החברתית שלי הייתה של אנשי מרצ וגייז", היא נותנת רקע. "באתי הנה מהסיבה הפשוטה שרציתי לקנות דירה עם מעלית וחניה בלי להיכנס לחובות. חשבתי שאני נורא-נורא ליברלית, אבל זה לא היה נכון - לא הייתה לי כוונה אמיתית להתערות כאן. במשך הזמן נפטרתי מהמון דעות קדומות שיש לאנשי שמאל על תושבי השכונות והתאהבתי בשכונה ובאנשים".

את בעיית הפליטים מחלקת פז לשניים: היא מספרת שבעוד שעם מהגרי העבודה האפריקאים של תחילת שנות ה-2000 נוצרו קשרים קרובים (בתקופת המצוד שניהלה אחריהם משטרת ההגירה לפני כעשור, היא אף הסתירה מפניה כמה משכניה) גל הפליטים של שלוש השנים האחרונות היה שונה לחלוטין. "בהתחלה חשבנו שמגיעים הנה כמה פליטים ואף אחד לא נלחץ מזה, כי אמרנו לעצמנו שאנחנו כבר רגילים, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר בתופעה אחרת. הישראלים בשכונה התחילו להרגיש בה כמו מיעוט. אני לא אומרת את זה על פרטים, אבל כאוכלוסייה הם בלתי נסבלים, משום שאין להם את הנכונות לכבד את אורח החיים של האוכלוסייה המארחת. אתה רואה את זה בכל מיני דוגמאות כמו חוסר כבוד לשומרי מסורת בשבת וביום כיפור ועוד הרבה דברים קטנים.

"מעבר לזה, מספר הגברים גבוה מאוד לעומת הנשים ועצם העובדה הזו גורם לנשים לחוש מאוד לא בטוחות ברחובות. עכשיו, כשאתה מוסיף לכל זה את העניין שהם רבים מאוד ומרגישים פה לא רצויים, אתה רואה שהם מפתחים התנהגות מתריסה, וזה דבר שמיד מיתרגם לפשע ולשתייה ולכך שהם משתלטים על המרחב הציבורי, למשל על גינות שנועדו לילדים.

"הדבר שהכי מרתיח אותי זה העובדה שהמשטרה פשוט לא אוכפת פה את החוק. יש פה תחושה שאתה ממש פוחד במדינה שלך. אנשים עוזבים את השכונה כי הם מפחדים על הילדים שלהם. אנשים אחרים מוציאים דיירים שגרים בשכירות כדי להכניס במקומם עשרה או 20 אפריקאים ולדרוש יותר כסף וזה נהיה גרוע מיום ליום.

"אנשים שחיים בשכונות הדרום רגילים לחטוף במשך שנים ולא להגיב, אבל אני מפחדת מאוד שיום אחד בני הנוער המתוסכלים פה יתפרצו ואני פוחדת שתהיה פה תבערה גדולה. אין אחד בשכונה שלא שמע מאפריקאים משפטים כמו 'תחזרו לרוסיה' ו'זו לא המדינה שלכם' ואתה פשוט רואה בעיניים שלהם את הכעס ואת השנאה. המצב הזה מסוכן".

5. "השמאל לא מגיע להפגנות"

פז מודעת היטב לכך שהמונולוג הזה נשמע הרבה יותר כמו כזה שמקובל לייחס לאנשי ימין. לדבריה, רק מעטים מחבריה בשמאל מסוגלים להבין את סבלם של תושבי דרום העיר. בפוסט שהיא פרסמה לפני כמה חודשים בפייסבוק ושפורסם מאוחר יותר ב-Ynet, היא מחתה על כך שבמיליה החברתי שלה היא מתויגת אוטומטית בצד "הרע".

"שיגע אותי שהמלחמה שלי על איכות חיים סבירה ועל אחריות המדינה כלפי אזרחיה הפכה אותי להיות רעה בעיניהם", היא נאנחת. "חוברתי עם כל תפיסות העולם שכל החיים שלי נלחמתי נגדן והפכו את המאבק שלי על הביטחון האישי שלי לגזעני. צעקתי להם שיפתחו את העיניים ושיבואו לראות מה קורה פה".

המציאות המורכבת שגרמה לפז לפעול יחד עם גורמים שהיא מעולם לא חשבה שהיא תשב במחיצתם, הכניסה אותה לדיסוננס לא פשוט: "קשה לי מאוד עם זה שהעמדות שלי דומות לאלה שמבטאת איילת שקד ודומותיה", היא אומרת בחיוך מריר. "הרי אם אתה מוגדר כאיש מרצ, אתה אמור לחשוב בצורה מאוד מסוימת. אני לא שוכחת שאנשים כמו מירי רגב היו בשלטון בזמן שהבעיה הזו נוצרה ואני מתנגדת למדיניות שלהם בכל נושא אחר, אבל כרגע המצב פה בדרום העיר כל-כך חמור שכל מי שמציג את עצמו כבעל ברית מתקבל.

"מצאתי את עצמי בהפגנה עם מיכאל בן ארי ועם ברוך מרזל ומירי רגב והרגשתי נורא, אבל החברים מהשמאל פשוט לא מגיעים להפגנות האלה. אמרתי להם שלא יזניחו את השטח ושיצטרפו להפגנות, אבל הם אמרו לי, 'לא רוצים אותנו פה'. אמרתי להם שיעבדו על זה שירצו אותם כאן ושיבואו עם שלטים אחרים ולא רק עם שלטי ה'די לגזענות!' הקבועים שלהם אלא עם שלטים אחרים, אבל זה לא קרה, אז אני עובדת עם מי שיש".

6. "למה לשבור? למה?"

תושבי דרום העיר מתלוננים זה שנים על אי אכיפת החוק באזור. כותב שורות אלה, שמתגורר ליד התחנה המרכזית הישנה, היה עד לא פעם ולא פעמיים לאוזלת ידה של המשטרה. קשה מאוד לאתר באזור שוטרים שמסיירים בו ברגל, עשרות רבות של בתי עסק מתנהלים ללא רישיון, סחר בסמים וברכוש גנוב מתבצע באזור לאור יום, ואין איש שיחלוק על כך שהאלימות באזור הולכת וגואה. הפשיטה המשטרתית המסיבית על בית הקפה "אלבי" ברחוב הגדוד העברי לפני כמה חודשים והניסיון (שנדחה על-ידי בית המשפט) לסגור אותו בטענות בעייתיות, מעידים על שיקול דעת לקוי בהפעלת הכוחות באזור.

עדות שגביתי בשבוע החולף מתושב הרחוב שבו אני מתגורר (הוא ביקש להישאר בעילום שם) מעלה חשש שהמשטרה רחוקה מלהתעשת ולטפל ברצינות באתגרים האמיתיים שהאזור מציב בפני אנשיה:

"בלילה שבין יום שישי לשבת הלכתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת, כשעל פניי חלפו במהירות רבה ניידות מוסוות. הן נעצרו מול אחד הבניינים ברחוב וירדו מהן מספר שוטרים בלבוש אזרחי שנכנסו לתוך מועדון של פליטים. מיד התחלתי לשמוע מבפנים רעש של חפצים נופלים וצעקות. השוטרים יצאו החוצה אחרי שתיים-שלוש דקות כשהם צוחקים וחיקו דברים שנאמרו בפנים: 'למה לשבור? למה?'.

"משם הם המשיכו לעוד מקום ופרצו פנימה ושוב היה רעש של חפצים נופלים. התחושה שלי הייתה שהשוטרים פשוט הגיעו לעשות בלגן. בשלב הזה הגיעה למקום עוד ניידת שיצא ממנה שוטר, שהסתכל על הנעשה והתלונן בפני השוטרים האחרים: 'כבר נגמר? הגעתי במיוחד מיפו'. השוטרים האחרים הסתלבטו עליו ואז נכנסו לניידות והמשיכו הלאה".

משטרת מחוז תל-אביב קיבלה פרטים מדוייקים מהעדות הזאת אולם הסתפקה בתגובה הלקונית הבאה: "האירוע הובא לידיעתינו והוא כעת בבדיקה".