החטא ועונשו של וינשטיין

החטא: סגירת התיק העיקרי נגד ליברמן. העונש: הזיכוי היום

הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים בעניינו של ח"כ אביגדור ליברמן מציבה את היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, במצוקה קשה. הטענות כלפיו נשמעות בראש חוצות: התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ"ץ מיהרו לפנות אליו היום (ד') בצהריים בדרישה שיסיק מסקנות מהכישלון בתיק השגריר בבלארוס, ויפנה אחר כבוד את כס היועץ.

הביקורת על וינשטיין מגלמת את הטרגדיה בהתנהלותו של היועמ"ש בפרשות ליברמן בכללן, ואפשר להגדירן בתואר "החטא ועונשו". החטא הוא החלטתו של וינשטיין לסגור בדצמבר 2012 את תיק חברות-הקש של ליברמן, תיק החקירה העיקרי נגד הפוליטיקאי שנחשד בשחיתות.

העונש הגיע היום, בנובמבר 2013, בדמות הכרעת הדין המזכה בתיק שאמור היה להפיס את דעת הציבור נוכח סגירת התיק הגדול.

וינשטיין עצמו אינו מכחיש את הקשר העקיף בין שתי ההחלטות, אלא שהקשר הזה פעל לטענתו בכיוון ההפוך. במילים אחרות, לאחר שהכריע שאין די ראיות להגשת אישום בתיק חברות-הקש, הוא שקל להימנע אף מכתב אישום בפרשת השגריר, אף שזו הצדיקה בעיניו - הן מבחינת חומרת המעשים, הן מבחינת הראיות הקיימות - את הבאתה להכרעה שיפוטית.

בסופו של דבר החליט היועמ"ש לא לנקוט גישה סלחנית כלפי ליברמן. האם מבקשים היום לבוא על כך חשבון עם היועץ?

דומה כי הבעיה העיקרית של מערכת אכיפת החוק כיום, ושל וינשטיין בפרט, איננה דווקא קשיחות-יתר ביחסה לפוליטיקאים הנחשדים בפלילים. השיח הציבורי חיבר היום ללא הרף בין 17 שנות החקירה (לפי ספירתו של ליברמן), לבין הכרעת הדין בפרשת השגריר.

אלא שהכרעת הדין, ככל שהשופטים אכן הצליחו לנתק עצמם משיחות הסלון, עוסקת אך ורק בעובדות שהתבררו בפניהם בתוך אולם המשפט, בלי להתחשב בכל נסיבה חיצונית אחרת.

בהסתכלות כזו, ניתן לומר כי השופטים מעניקים ציון "נכשל" לתביעה לכל אורך החזית: אין ולו טענה אחת של הפרקליטות, לא בהיבט הראייתי ולא בהיבט הנורמטיבי, שהתקבלה על דעתם של השופטים. לא בשאלת מהימנות עדי התביעה (ששיחקו לטובת ההגנה), לא בשאלת המניע להיפוך הלבבות של סגן שר החוץ לשעבר דני איילון, לא בשאלת המחשבה הפלילית של ליברמן, ולא בשאלת מידת החומרה במעשים שהוכחו בבית המשפט.

בהסתכלות כוללת על יחסם של בתי המשפט לכתבי אישום המובאים בפניהם בעניינם של נבחרי ציבור - מהכרעת דינו של אהוד אולמרט בבית המשפט המחוזי בירושלים ביולי 2012 ועד הכרעת הדין של ליברמן היום - ניתן לקבוע כי בניגוד לתקופתו של מני מזוז, בתי המשפט הפסיקו ללכת יד ביד עם התביעה ביחס לעבירות של שחיתות שלטונית.

במידה רבה, חזרה מערכת אכיפת החוק לימים הרחוקים של שנות ה-90, כשספגה שורה ארוכה של זיכויים משפילים בבתי המשפט, בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגד נבחרי ציבור במישור הארצי והמוניציפלי.

הסיבות להתקפדות המחודשת הזו של בתי המשפט יצטרכו להתלבן בימים ובחודשים הבאים. עם זאת, הדבר איננו מקהה את המהלומה שספג וינשטיין עצמו. תיק השגריר זאב בן-אריה, עם כל הבעייתיות והנסיבות שאפפו אותו, הוא תיק הדגל של כהונתו כיועץ עד עתה.

הרקורד של וינשטיין בכובעו כראש התביעה הכללית עד עתה איננו מרשים: סגירת תיק השופט יורם דנציגר מחוסר אשמה בניגוד לדעת הפרקליטות; גרירת רגליים בכל שלבי הטיפול בפרשת הרפז-אשכנזי; סגירת תיק החקירה המרכזי נגד ליברמן והתרסקות - אולי זמנית - בתיק השגריר.

היועץ ממשיך להביע ביטחון בהחלטתו ללכת עם תיק השגריר עד הסוף, ומסתמך בין היתר על כך שבנושא זה שררה תמימות-דעים בין כל אנשי הפרקליטות. כעת נותר לראות אם וינשטיין יתמיד בביטחונו זה, בדרך להגשת ערעור על הזיכוי לבית המשפט המחוזי.