בשביל מה לבנות סתם שכונות

הנה סיפור שממחיש את חשיבותו של תכנון טוב: בימים אלה ניטשת מלחמת חפירות - במובן הפיזי ממש - בין קריית-אונו ליישוב הצמוד, גני-תקווה. עיריית קריית-אונו חסמה באמצעות תלוליות עפר כביש, שתושבי גני-תקווה מבקשים לעבור דרכו כדי להגיע אל הדרך המהירה לתל-אביב. הסיבה לחסימה: כביש המריבה עובר בלב שכונה שקטה בקריית-אונו, שתושביה מסרבים להפוך לעורק תחבורה ראשי של השכנים.

כולם צודקים: אלה רק רוצים להגיע לעבודה, ואלה רק רוצים שקט. וכולם לא היו נקלעים למצב הזה אלמלא קרה מה שקורה פעמים רבות בישראל: קודם מקימים עוד ועוד שכונות פרבריות עם אלפי יחידות-דיור; ואחר-כך מתחילים לחשוב על תשתיות תחבורה מתאימות שיאפשרו לתושבים לצאת מהשכונה. שלא לדבר על היעדרה של תחבורה ציבורית ראויה.

לכאורה, הכשל שתואר כאן - שדומים לו פזורים בכל רחבי הארץ - היה אמור לגרום לי לפרוץ בתרועות גיל לנוכח ההמלצות שהגיש "צוות 90 הימים" לקבינט הדיור הממשלתי, שמטרתן להביא לבניית כ-150 אלף יחידות-דיור בחמש השנים הקרובות, ולסגירת האוברדראפט העמוק בענף הנדל"ן.

ההמלצה העיקרית של הצוות היא הקמת מוסד תכנון חדש, רב-עוצמה, שידלג מעל הביורוקרטיה המרושעת והסרבול המוכר, ויכסה את הארץ בדירות חדשות, חלקן מיועדות להשכרה במחיר מפוקח. אז אם הכול כל-כך טוב, למה זה בכל זאת מדאיג?

ראשית, משום שמרוב ניסיונות להנדס מחדש את מערך התכנון אפשר לקבל סחרחורת. רק לאחרונה הורחבו סמכויות הווד"לים - אותן ועדות דיור לאומיות שהיו הסופר-טאנקר ששלף ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיא המחאה החברתית, ב-2011, אבל עד היום לא סיפקו דיור בר-השגה אפילו למשפחה אחת. במקביל, שר הפנים גדעון סער מריץ את גרסת הרפורמה שלו לחוק התכנון והבנייה (אחרי ש"רפורמת המרפסות" של נתניהו כשלה), והנה כבר עומד לקום עוד גוף-על תכנוני, עוד סופר-טאנקר בסדרה.

איך אמר השבוע ח"כ דב חנין בכנסת? "לפעמים זה נראה כאילו חבורה של אנרכיסטים השתלטו על מוסדות התכנון". תארו לכם, שכדי להתגבר על הסחבת בבתי המשפט היו מקימים מחר בית משפט חדש, שלמורשעים בו אין זכות ערעור כי זה מעכב את השופטים.

רמיסה ברגל גסה של מערכת התכנון

עוד סיבה לדאגה: המלצות "צוות 90 הימים" נותנות אור ירוק לבנייה בשטחים הפתוחים שבשולי הערים, חלקם כיום שטחים חקלאיים. התוצאה עלולה להיות עוד ועוד שכונות פרבריות, רחוקות ממרכזי התעסוקה, בלי תחבורה ראויה, עם פקקים בלתי-נסבלים והוצאות דלק עצומות למשק-בית ממוצע. זה, בשעה שבתוך הערים - במקומות שבהם כבר יש תחבורה, תעסוקה, תשתיות, ומארג של חיים עירוניים - קיים פוטנציאל לא ממומש של רבבות יחידות-דיור ועוד רבבות דירות רפאים שעומדות ריקות כמו פצע בלב שוק הנדל"ן.

זוכרים את מסיבת העיתונאים שערכו נתניהו והשר יובל שטייניץ בעיצומה של מחאת האוהלים, שבה הבטיחו לטפל בנחישות בתופעת דירות הרפאים? ובכן, הם הפעילו את הנחישות המפורסמת שלהם ועשו כמעט שום דבר בעניין.

ברוב המדינות המפותחות ניצול מיטבי של השטח העירוני עומד במרכז מדיניות התכנון; בישראל הקטנה והצפופה, כל טעות תהיה בכייה לדורות ותכלה את מעט השטחים הפתוחים והירוקים שעוד נותרו לנו. לא פלא שהמשרד להגנת הסביבה פרסם התנגדות חריפה להמלצות צוות 90 הימים, שאותן כינה "רמיסה ברגל גסה של מערכת התכנון וכל האיזונים והבלמים הקיימים כיום, תוך פגיעה בריאות הירוקות".

אמנם בדחיפת משרד השיכון ההמלצות מכוונות גם להתחדשות עירונית, אבל התמונה הכללית מעוררת חשש שתוך כדי הניסיון לכבות מדורה אחת עלולות להידלק כאן הרבה מדורות חדשות, שאותן שום סופר-טאנקר לא יוכל לכבות.