שורפים את כיסי האזרחים

מי קובע את המחירים שהציבור משלם עבור המוצרים שהוא צורך? בין אם מדובר בדירה, שכדי לרכוש אותה צריך להפסיק לאכול ולנשום למשך עשור או שניים, ולהקדיש מאות משכורות בשלמותן לצורך רכישתה; בין אם מדובר בחשבונות חשמל, הצפויים לעלות בעקבות סופות שלגים וחריגות שכר ופנסיה, אך לעולם אינם יורדים בימים של מזג אוויר רגיל לעונה; ובין אם מדובר במוצרי מזון, הממתינים על המדפים במרכולים?

מחאת הקוטג' והדיור של 2011 כיוונה אצבע מאשימה כלפי הממשלה, והיא אכן נושאת באחריות לחלק גדול מיוקר המחיה של חיינו. אבל בסופו של דבר, המחירים נקבעים בסדרת שיחות טלפון נזעמות שמקיים מנכ"ל שופרסל, אפי רוזנהויז, עם מנהלי ספקיות המזון הגדולות, יוניליוור, שטראוס, אוסם והאחרות - בדרישה להפסיק מיידית את אספקת מוצריהם לרשת המתחרה, מגה, שיצאה במבצע הנחות לרגל חנוכה. ואם צעקות ואיומים לא עוזרים להעברת המסר - ניתנת הוראה לסלק את מוצרי הספקיות ממדפי שופרסל, ולהורידם ממגוון המוצרים שהרשת מציעה לציבור.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מאתמול, שהרשיע את מנהלי שופרסל ואת החברה עצמה בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, חושף במלואה את המכניקה השולטת מאחורי הקלעים על קביעת עלות חיי היומיום שלנו, אף שהוא ממצה עמם את הדין באופן חלקי בלבד. לא טובת הציבור, הפחתת יוקר המחיה וקביעת מחירים ריאליים, שרווח צנוע בצדם, מניעים את מנהלי רשתות השיווק; להיפך - ככל שניתן להשפיע, במישרין או בעקיפין, על המתחרים לבל יפחיתו את המחירים, כן ייטב.

אופן הפעולה הזה מקרב את מלחמת המעמדות הישראלית לדגם המרקסיסטי המקורי. כאן כבר לא מדובר על הדנקנרים וחבריהם, השולטים בחברות הסלולריות, שחוו נפילה חדה ברווחיהם בעת שהשוק נפתח לשחקנים חדשים ופירוק הטריאופול ששרף בהוראת קבע את כיסי האזרחים; כאן מדובר על מי ששולטים על אספקת מוצרי המזון, המוודאים בכל הדרכים האפשריות, כשרות ובלתי כשרות, שלא יהיה מי שיעז להציע מחירים זולים יותר משלהם. במלחמת המעמדות הזו, שכבת המנכ"לים ובעלי המניות, הזוכים להגנה אקטיבית מצד מיטב הסנגורים המומחים לדיני הגבלים עסקיים, נאבקת במטרה שכמה שיותר מכספו של הציבור יועבר לכיסיהם שלהם, בעבור כמה שפחות תמורה.

את התופעה הזו בדיוק כינה הנשיא שמעון פרס קפיטליזם חזירי. הזעם על כך ששוקולד ישראלי עולה בארץ כפליים מאשר בחו"ל, למרות עלויות השינוע, הוא שהוציא מאות אלפים לרחובות. הכלי הפלילי יכול לספק, מטבע הדברים, מזור רק למופעים הקיצוניים ביותר שלה, כשהוראות חוק ההגבלים העסקיים מופרות, והראיות שנאספות מספיקות כדי לאפשר לשופט אמיץ שלא להתקפל. בסופה של ההתפלפלות המשפטית בשאלה האם רוזנהויז התכוון להגיע להסדר כובל עקיף או שמא מדובר היה רק ב"שחרור קיטור" בשל אופיו הג'ינג'י - טענת הגנה שנטענה באמת בבית המשפט, זו אינה המצאה - החליט השופט משה יועד הכהן להרשיעו באישום אחד ולזכותו מהשני. יש לכך חשיבות משפטית מסוימת, אך החשיבות הציבורית היא שולית. מה שנותר הוא ההרשעה, וחשיפת דרכי הפעולה, ההולמות מאפיה או ארגון פשע, לא התנהלות עסקית מהוגנת.

כמו בתחומים אחרים של המשפט הפלילי, גם בתחום ההגבלים העסקיים, הרשות החוקרת והמאשימה - שהן אחת במקרה זה - איננה יכולה לטפל לעומק בכל המקרים שבהם נחשפת התנהלות עסקית הפוגעת בתחרות החופשית ובחופש הבחירה של הצרכנים. הדעת נותנת שעל כל רוזנהויז אחד המכתיב תנאים עסקיים לספקים ובעקיפין את רמת המחירים בשוק כולו, יש עשרה מנהלים אחרים, בחברות אחרות, העסוקים יומם וליל בניסיון לעקוף את דיני התחרות. פסק דין שופרסל אמור לשדר גם להם מסר מהדהד של יראו וייראו.