הסיפור על הנשים שהתפטרו, ברחו לניו זילנד - וחזרו כיינניות

רפאלה רונן הייתה בת 35 כשעמדה במסדרונות בית החולים הפסיכיאטרי שבו עבדה, והרגישה שגוש גדול חונק לה את הגרון. כבר כמה זמן שהיא ניסתה להדוף את התחושה הזו, כי לכאורה הכול היה בסדר, הכי בסדר. היא סיימה שנים אינטנסיביות של לימודי פסיכולוגיה קלינית באנגליה ובארה"ב, והייתה רגע אחרי קבלת רישיון הטיפול המיוחל. הייעוד שסימנה לעצמה מומש.

"מגיל 16 הייעוד שלי היה לעזור לאנשים ועל זה הלכתי", היא מספרת. "הרגשתי שלמרות שאני בדיוק איפה שתכננתי, אני לא מאושרת. להפך, אני אומללה. הסבל של החולים חלחל אליי, והיה לי קשה לעמוד בו. הוא לא נתן לי מנוחה. לא עניין אותי שסיימתי מסלול יוקרתי או נחשב, הרגשתי שאני חייבת להחליף כיוון. באותו הזמן ענת, שכבר עבדה אצל צחי בוקששתר ורן שמואלי, החליטה לפתוח קייטרינג בעצמה. עזבתי את הקריירה כפסיכותרפיסטית והצטרפתי אליה".

חדי העין אולי זוכרים אותן מהקייטרינג 'ענת ורפאלה', שהפך לשם דבר בתחום אירוחי הבוטיק, אי אז בשנות האסקפיזם של הסכמי אוסלו טרום רצח רבין. בנות הזוג, היום בנות 47, הכירו כסטודנטיות בפגישה עיוורת, והפכו לכוח עולה ופורץ דרך - הן בזכות הזוגיות יוצאת הדופן שניהלו בשנים שזה היה כמעט ולא מקובל, והן בשל היותן נשים כמעט יחידות בתחום הקולינריה והאירוח, שנשלט על ידי גברים. אבל אז, בשיא ההצלחה, הן נעלמו.

ענת: "רצח רבין היה קו שבר מבחינתי. לאחריו האלימות פה גאתה, ולא יכולתי לשאת את זה יותר. יום אחד נסענו באוטו וצפרתי לרכב לפניי שהתעכב. הבחור יצא מהאוטו בעצבנות וירק לי על החלון. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת להתרחק מפה".

- ניו זילנד זה באמת הכי רחוק שאפשר.

"לא ידענו כלום על ניו זילנד למעט זה שמדברים בה אנגלית, ושהיא קלטה הגירה באותה העת. פתחנו מפה ושמנו אצבע בלי לדעת על מה ולאן. ככה הגענו לכרייסצ'רץ'. סוף, סוף העולם".

- בסופו של דבר, העזיבה הפכה להיות גורם מקרב לארץ.

"ברגע שעוזבים מולדת, פתאום המילה הזו נטענת בטונות של כוח. אתה מגלה שאי אפשר להחליף את המולדת שלך. שלא משנה כמה שקט ושלווה חווינו, אי אפשר להחליף את הבית שלך, את המקום שבו אתה מבין ומובן ב-100%, שבו אתה שולט בכל הקודים של ההתנהגות והשפה. אחרי שמתנתקים בצורה כל כך דרמטית, כבר לא מפחדים מכלום, והניתוק הזה החזיר את העוצמה למולדת שלנו, הכרה שהיינו זקוקות לה כדי לחזור".

ללכת עם הבית על הגב

הגעגוע הביתה הפך אותן למלקטות של חוויות ורגשות, דרך שהפתיעה וסחפה להתעמקות ביין. במהלך שהותן בניו זילנד הפכו יינניות מוסמכות וצברו ניסיון רב בעבודה בכרמים ויקבים חשובים. ענת: "כמו שספר הוא לא מקבץ של אותיות, כך יין הוא לא מקבץ של ענבים וחומצות. יין משקף מקום, זמן, אנשים וחוויות. כשאדם בא עם בקבוק יין הוא בא עם הבית, עם הסיפור שלו, והרצון לשתף אותו".

לאחר ארבע שנים הן חזרו לארץ כשבאמתחתן הרעיון לפתוח את ג'יאקונדה, בית יבוא ליינות איכותיים וייחודיים. רפאלה: "לא עשינו שום תחקיר שוק או תוכנית עסקית. כשהגענו לארץ המשלוחים כבר היו בדרך. עשרות בקבוקים של יינות לבנים מסוגים שלא שמעו עליהם פה, כשבמציאות גילינו שישראלים שותים יין אדום, קברנה ומרלו בלבד, וגם זה בדרך כלל בחגים או באירועים מיוחדים".

ענת: "זה היה קשה. נראינו לאנשים כמו קוריוז, והם היו בטוחים שניעלם מהמפה תוך שלושה חודשים. היינו נשים, לסביות, בעולם גברי סגור".

שבע שנים אחרי, בפרוטופליו של ג'יאקונדה יש למעלה מ-500 סוגי יינות, והיא שולטת כמעט לגמרי ביבוא יינות הבוטיק למסעדות בארץ. גם כעת סלע ורונן הן הנשים היחידות בתחום, ונחשבות כמי שפרצו גבולות ביבוא ממדינות שלא נתפסו בארץ כיצרניות יין מקובלות. הן המומחיות הגדולות ביותר בתחום היינות הגרמניים, ולאחרונה הפתיעו והן מייבאות יינות מסלובניה וקרואטיה.

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי