ראויים לכל מחמאה

הסדרה "פלפלים צהובים" מוכיחה שגם אצלנו יודעים לעשות סדרות טובות

"פלפלים צהובים", עונה שנייה, ד' 22:45, ערוץ 2 קשת

אפתח בהסתייגות היחידה שיש לי בנושא "פלפלים צהובים" המופתית: אפשר בהחלט שבטלוויזיה מסחרית אין מקום לסנטימנטים, או במילים אחרות, אין מקום לסדרה כזאת בפריים-טיים.

אני סבור כי לציבור הצופים מגיע, בכל זאת, אשראי גדול מעט יותר, גם במחיר של כמה אחוזי רייטינג: לא יכול להיות שאחת הסדרות החשובות ביותר שהופקו אי-פעם בישראל תשודר בשעה שהיא כבר "אזור הדמדומים" עבור מי שיש לו משפחה וקריירה.

משפחה וקריירה - לא במובנה הכלכלי, אלא יותר במובן של הגשמה עצמית, הם העומדים בבסיסי העונה השנייה של "פלפלים צהובים". אם בעונה הראשונה עמדה במרכז העלילה משפחה שמגלה שבנה הצעיר הוא אוטיסט, ומה הגילוי הזה עושה לכל אספקט בחייה (זוגיות, עבודה ועוד) - הרי שהפעם אנחנו פוגשים אותם מעט אחרי, כלומר אחרי שהחיים נכנסו לתלם, אולי לא "מי מנוחות" במובן הרגיל של המילה, אבל באופן יחסי לסיטואציה.

אלא שהחיים לא עוצרים - ומוסיפים להתקיים עבור כל אחת מהדמויות גם מחוץ לגזרת הבן האוטיסט. מה עם הרצון להביא לעולם עוד ילד? מה עם אתגרים מקצועיים שיש לבחור בין הגשמתם, לבין שיעבודם לטובת תמיכה בבן ובמסגרת החינוכית שנמצאה לו?

כמעט מבלי משים, הופכת העונה השנייה של "פלפלים צהובים" את הסדרה מחוויה יוצאת דופן עבור רוב הצופים (שאין להם ילדים אוטיסטים), למשהו קרוב הרבה יותר: התנגשות בין משפחה וקריירה, למשל, היא כבר נחלת הכלל.

היציאה הזאת מהתחום ה"אקזוטי" היא בעיניי מבורכת. אז נכון, יש ברקע כל הזמן את הבן ואת צרכיו המיוחדים, אבל שאר הלבטים מוכרים היטב לכל אחד מאיתנו: האם להחליט ש"הכול למען הילדים" ולהסתכן בכך שיבוא יום ולא רק שנמצא את עצמנו ממורמרים על הדברים שהחמצנו למען המשפחה, אלא אף נעמיס אותם על היחסים עם ילדינו הגדולים עד שגם אלה (שהכול היה למענם כזכור) ייפגעו? או מצד שני, מה יקרה אם נבחר בהגשמה עצמית, שתבוא על חשבון המשפחה ותיצור ניכור שכל הסיפוק המקצועי והכסף שבעולם לא יוכלו לאחות?

הדילמה הזאת אולי מודגשת על רקע עוצמת הסיטואציה החריגה של משפחת רוטנברג-אוחיון: על רקע האוטיזם של הבן ועל רקע "שדה החלומות" של הפלפלים בדרום הערבה, אך היא אינה נחלתה הבלעדית.

עלמה זק, יוסי מרשק, יהודה ברקן, אורי פפר ויתר חבריהם לסט ראויים לכל מחמאה: כבר מזמן לא ראיתי "קאסט" מפואר שכזה שיושב בדיוק על עלילה אינטליגנטית ולא שגרתית. לו היו מדברים אנגלית במבטא בריטי, היינו יכולים להיאנח ולשאול בפרובינציאליות אופיינית: "מתי יידעו לעשות סדרות כאלה גם אצלנו?". ובכן, מסתבר שיודעים.