המדינה תשלם לשלמה קרמר 2.2 מ' ש' על ייעוץ לתוכנית ויסקונסין

בנוסף, ביהמ"ש קבע כי המדינה תשלם לקרמר הוצאות משפט בסך 250 אלף שקל

מדינת ישראל תשלם 2.2 מיליון שקל וכן הוצאות משפט חריגות בסך 250 אלף שקל לשלמה קרמר ולחברה שבבעלותו, בגין ייעוץ כלכלי שהעניק למדינה בשנים 1997-2005 בנוגע לתוכנית ויסקונסין - כך קבע הבוקר (ה') בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל בחלקה את התביעה שהגיש קרמר נגד המדינה על סך 10 מיליון שקל.

קרמר, לשעבר חבר הנהלת אגף התקציבים במשרד האוצר והממונה על התקציבים החברתיים, שימש כיועץ כלכלי מטעם הממשלה בקשר לרפורמה שהתגבשה בתחום שירותי התעסוקה, סייע בהקמת מערך צוותים לתכנון, קידום, הפעלה, מחקר וגיוס מומחים ותאגידים מקצועיים בינלאומיים ומקומיים, והיה שותף להכנת מכרז למפעילים בינלאומיים לפתיחת מרכזי שירות לביצוע של הרפורמה.

בתחילה נחתם חוזה בין קרמר לבין המדינה לתקופה מוגבלת בזמן, ואולם לבסוף נחתם בין הצדדים הסכם מסגרת למשך 3 שנים.

גובה התמורה שקיבל קרמר חושב בהתאם לתשומות - שעות העבודה שקרמר חישב בעצמו. בסופו של דבר גובשה הבנה שיש לבסס את התשלום על תפוקות.

לטענת קרמר, הסכם המסגרת שנחתם עמו כלל "הסכמה ברורה ומפורשת, לתקופה מוגבלת, לקביעת תמורה ייחודית נפרדת, המשקפת את תרומת התובע להצלחת המיזם החדשני והשגת יעדי הרפורמה, שכיום מבקשת המדינה להתנער ממנה".

בשנת 2004, לאחר תחילת הפעלת התוכנית, התקיים משא-ומתן לחוזה נוסף בין הצדדים שכלל תשלום גבוה לקרמר, שעמד לאחר המשא-ומתן על 160 אלף דולר לחודש למשך שנה - ואולם גורם מטעם המדינה ביקש להפחית את הסכום ל-140 אלף דולר למשך 10 חודשים בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי החוזה לא נכנס לתוקף.

המדינה הדגישה בכתב ההגנה כי קרמר נהג להעלות טענות חוזרות ונשנות בנוגע להיקף השעות שהשקיע וגובה שכרו, וכי מדובר ב"דפוס הפעולה שאפיין את התנהלותו, של ביצוע שירותים, פנייה בדיעבד והכתבת מצב קיים, תוך טענה כי לא התקבלה תמורה ראויה".

לאורך התקופה נחתמו עמו הסכמים, לרוב רטרואקטיביים, שבהם קיבל קרמר בכל פעם כמה מאות אלפי שקלים, ובסופו של דבר בינואר 2001 נחתם הסכם פשרה בין הצדדי,ם שבו שולמו לו 1.1 מיליון שקל, תוך שקרמר ויתר על כל תביעה נוספת.

בתביעתו לבית המשפט טען קרמר כי הוא "נדרש לוותר על כספים המגיעים לו ואולץ לחתום על הסכם הפשרה".

השופט משה בר-עם קבע כי המדינה הפרה את חובת ההגינות במסגרת המשא-ומתן עם קרמר, בשלב הטרום-חוזי לקראת ההסכם של 2004.

בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח הנסיבות הייחודיות, "על רקע התקשרות קודמת ארוכת-טווח בין הצדדים בקשר לרפורמה, הסכמה משותפת להשגת יעדיה ותוצאותיה, הכרה בכישוריו ובמומחיותו של קרמר והתחשבות בציפיותיו הסבירות לקראת תחילת הניסוי, פרסום המכרזים ופתיחת מרכזי השירות, הנני סבור כי התקיימו התנאים החריגים שנקבעו לעניין פסיקת פיצויי קיום, בשל 'זעקת ההגינות' העולה מנסיבות המקרה".

ואולם, נקבע עוד כי אין הצדקה לפסוק לטובתו של קרמר פיצויי קיום מלאים, אלא חלקיים בלבד. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהמדינה שילמה לקרמר באותה תקופה סך מצטבר של 2.5 מיליון שקל, ואולם הוא עצמו שילם למומחים מטעמו 540 אלף דולר.

לתוצאה זו הגיע בית המשפט הן בדרך של אשם תורם בדיני הפרת חוזה, והן בדרך של חוזה שלטוני, שהמדינה רשאית להשתחרר ממנו בנסיבות מסוימות.

"יש לפסוק לקרמר פיצויי קיום מופחתים, בשיעור ראוי ובהתחשב במכלול נסיבות העניין. הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להעמיד את הפיצוי הראוי המגיע לקרמר על דרך האומדן ובסכום גלובלי של 2.2 מיליון שקל", כתב השופט בר-עם.

תשלום ההוצאות החריגות לטובת קרמר נומק על-ידי בית המשפט ב"התמשכות ההליכים, מהות העניין ומיהות הצדדים, התנהלותם בדיון והיקף הראיות שהובאו". (ת"א 2484/08).