זקנתו מפארת את נעוריו: דיוויד קרוסבי עם אלבום חדש

מי רוצה לראות נשמה אבודה?" תוהה דיוויד קרוסבי כבר בשיר הראשון באלבומו החדש. לא בטוח שהנשמה האבודה היא קרוסבי עצמו, אבל יש לאלבום איכויות רוחניות ופיוטיות של מסע בין נשמות תועות. ולפעמים האיכות הזו חזקה, מדברת ונוגעת יותר מהשירים עצמם. זה אלבום לכאורה מאוד רך, אסתטי, מאוזן, מוקפד, נעים וידידותי לאוזן במעטפת הצלילית שלו. אבל הוא כה עצוב ומוכה ומכה יגון בהגשה הקולית. זה לא שהקול של קרוסבי התחספס או הנמיך עם 72 שנות חייו: זה משהו באופן הבלתי-אמצעי שבו ההגשה הקולית שלו מתווכת זקנה, שדי שובר את הלב. וקרוסבי, באלבום הראשון שלו מזה 20 שנה עם שירים חדשים, לא התכוון לעשות חיים קלים לא למאזיניו ולא לעצמו: "רוב האנשים בגילי היו מקליטים אלבום קאברים או דואטים עם שירים ישנים", אמר קרוסבי בראיון איתו. "האלבום הזה לא יהיה להיט. אולי אמכור 19 עותקים. אבל אני עושה אותו למען עצמי. אלו מטענים שעליי לפרוק".

אינטימי וצנוע

קרוסבי, שנולד למשפחה עתירת אמצעים, הפך באמצע שנות ה-60 לאחד האמנים הכי מייצגים לצליל ולרוח של קליפורניה. הוא היה חבר בלהקת הפולק-רוק הכי מצליחה, "הבירדז", ואז ייסד את קרוסבי סטילס ונאש שעד היום עדיין מופיעים, לפעמים גם עם ניל יאנג, ובנה את ההרמוניות הקוליות הכי בולטות ברוק הלבן אחרי הביץ' בויז. הוא היה נער שעשועים של החוף המערבי, ואחרי שמסר את בנו הראשון לאימוץ (מאוחר יותר נקשרו ואף שיתפו פעולה מוזיקלית), הוליד שלושה נוספים מנשותיו השונות. קרוסבי נשפט והואשם ונכלא בעבירות של אחזקות סמים ונשק, עבר גמילה מאלכוהול, והיה לאחד התומכים הכי בולטים בקהילה הלהט"בית האמריקאית. הוא תרם את הזרע לבנם של בנות הזוג מליסה את'רידג' וג'ולי סייפר. למרות שהוא מופיע די בעקביות עם קרוסבי סטילס ונאש ועם להקה שהקים עם בן אחר שלו, קרוסבי נמנע שני עשורים מחשיפת שירים חדשים. וכל התנהלותו הנוכחית משדרת בעיקר דחפים אמנותיים חזקים. כמו שהעיד בציטוט לעיל, לא הייתה לו שום בעיה לגייס לאלבום דואטים את האיי-ליסט של אצולת הרוק האמריקנית בתוספת כמה שמות חדשים, לחפור בקטלוג העבר שלו ושל אחרים, ולהיות הזמר ההיפי הראשון שיסגור הופעות רצופות בלאס וגאס.

אבל קרוסבי בחר לעבוד כמעט כמו אמן אינדי. האלבום יוצא בחברת תקליטים שהקים עם עמיתו גראהאם נאש, ולמרות גיוס של נגנים כוכבי-על כמו מארק נופלר, וינטון מארסליס וליילנד סקלאר, הוא באופיו אינטימי וצנוע. מלבד Set that baggage down החריג, הקצבי ברוחו, שקרוסבי טוען שנכתב בהשראת מפגשיו בקבוצות "אלכוהוליסטים אנונימיים", זה אלבום של רוק-פופ-ג'אז קליפרוני שמהדהד לעבודות של קרוסבי ושל אחת האקסיות שלו, ג'וני מיטשל האלוהית, מאמצע שנות ה-70. אני אוהב במיוחד את הבלדות שאין בהן הרבה יותר מגיטרה ושירה, "נצמד לכלום" ו"אילו התקשרה". ואני בעיקר אוהב את הקול החלוש והרפה של מי שדווקא פחות נגע לליבי בנעוריו. לטעמי, קרוסבי מעולם לא היה הדמות הכי מעניינת ב"בירדז" או ב"קרוסי סטילס, נאש ויאנג", אבל הזקנה שלו מפארת את נעוריו.