"פיליפ היקר, נשמה יפה שכמותך. עבור הרגישים מדי שבינינו, הרעש יכול להיות לפעמים יותר מדי. יהי ליבך מבורך", ספד אמש השחקן ג'ים קארי לחברו, שחקן הקולנוע האמריקני זוכה האוסקר פיליפ סימור הופמן, שנפטר אמש בגיל 46. השחקן, שהיה מכור להרואין, נמצא בדירתו בניו-יורק כשמחט נעוצה בזרועו. הרעש הזה, שעליו מדבר קארי, אינו סם ההרואין, כי אם החיים עצמם.
מותו של סימור הופמן הפתיע רבים, בעיקר בשל נסיבת מותו. אמנם לא היה זה סוד שהשחקן המוערך סבל מהתמכרות ארוכת שנים לסמים ולאלכוהול, אך הדבר מעולם לא השפיע על תפקודו המקצועי. הוא היה עסוק כתמיד (סימור הופמן הופיע בסרט אחד לפחות בכל שנה, ובקרוב ייצאו שני סרטים שצילומיהם הסתיימו - "God's Pocket" ו"A Most Wanted Man" - שאותם קידם לאחרונה בפסטיבל סאנדאנס). הוא הבריק בכל תפקיד אופי אשר גילם, ובראיונות עמו תמיד נראה ונשמע רהוט, צלול, יציב, משועשע, חד כתער, לעתים סרקסטי. אף שערורייה לא נקשרה בשמו. מצד שני, הוא מעולם לא נשאל על בעיות הסמים שלו ועל מצבו הנפשי. מי ידע מה מתחולל בתוכו. לא בטוח שהקרובים אליו ידעו.
השחקנים הרבים והבמאים שעבדו עמו - חלקם ליהקו אותו שוב ושוב, ידעו לספר על בחור רגיש מאוד, חברותי וחם.
"הרבה אנשים מתארים אותי כשמנמן, או כמוצק. צ'אבי. כל זאת כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות להגדיר אותי...אני מחכה שמישהו יגיד שאני לפחות חמוד. אבל אף אחד לא אומר". כך סימור הופמן באחד הראיונות שנערכו איתו במרוצת השנים. בראיון אחר למגזין בידור אמריקני אמר: "כשאני עובד על תפקיד או משחק, אני כנראה יותר פתוח, יותר ישיר, יותר אישי, מאשר בכל זמן אחר. כי זה מאפשר לי להיות משהו שאני לא תמיד יכול להרגיש בנוח איתו כאשר אני חי את החיים שלי".
"משחק בתיאטרון ממריץ אותי"
סימור הופמן היה שחקן מוערך, מהטובים של זמננו, אולי אף מהטובים בהיסטוריה של המסך הגדול. במהלך 22 שנות קריירה, גילם שורה ארוכה של תפקידים - עשרות תפקידים בלתי נשכחים עבור טובי הבמאים, ביניהם האחים כהן, דיוויד מאמט, פול תומאס אנדרסון (שליהק אותו לכל סרטיו, ובאחרון, "המאסטר", העניק לו את הדמות הראשית). הוא היה שחקן של במאים, לא של מפיקים. הוא לא היה כוכב שמביא לקולנוע קהל המונים כמו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט, כריסטיאן בייל או רוברט דאוני ג'וניור, אך הוא היה שחקן אינטליגנטי מאוד ומגוון מאוד, שיכול היה לגלם כל תפקיד, ובצורה מושלמת. הוא יכול היה לגלם דמות מבוגרת לגילו, בזכות המראה החיצוני שלו - בעל ארשת פנים רצינית, טרודה, אירונית, ומשקל עודף, סממנים שגרמו לו להיראות מבוגר יותר, אף שעבור תפקיד יכול היה להשיל ממשקלו קילוגרמים רבים. עבור גילום דמותו של טרומן קפוטה בסרט "קפוטה", שעליו זכה בפרס האוסקר, השיל ממשקלו 20 קילוגרמים. באותה מידה של כנות ואמינות יכול היה לגלם את האמריקני הממוצע ("כמעט מפורסמים"), דראגקווין בשם ראסטי ("אנשים מושלמים"), וכומר סוטה ("ספק"). ב"אושר", סרט הקאלט העצמאי של טוד סולונז, גילם צעיר פרוורט י בעל הפרעות התנהגותיות. ב"סטייט פינת מיין", הקומדיה הפרודית המבריקה של דייויד מאמט, גילם שחקן אופי לא מאוד מפורסם, שמתאהב במוכרת בחנות ספרים קטנה בעיירה קטנה שזיהתה אותו.
אפשר לומר שסימור הופמן היה האנטי-גיבור ("אנטגוניסט") האולטימטיבי של הוליווד, כזה הנמשך לסרטים המציגים עולם שאינו מתייפייף, סרטים שבהם ביטא את אשר מתחת לפני השטח. את הרוע האנושי, הכאב, על חולשותיו, את הכמיהה לאהבה ואת הבדידות, את הנכות הרגשית הגברית ואת השנאה העצמית האופפת רבים. סימור הופמן ביטא בעוצמות שיא את החיים כמות שהם, דמויות של אנשים כפי שהם ברגעי השפל שלהם. במקביל, שיחק בשוברי קופות רבים (האחרון שבהם הוא "משחקי הרעב", שסרט ההמשך השני בסדרה אמור להצטלם בעוד כעשרה ימים), וכן תחזק קריירה ענפה בתיאטראות הניו-יורקיים (ברודווי ואוף-ברודווי). "משחק בתיאטרון ממריץ אותי ומרומם אותי", סיפר בעבר לתקשורת האמריקנית. "זה טוב בשבילי, כי זה שינוי מרענן מלהיות על סט של סרט. אני מנסה לעשות הצגה לפחות אחת לשנה".
על תפיסת העולם שלו כשחקן, המגדירה אותו לדבריו כאדם, אמר באחד הראיונות האחרונים איתו: "הצלחה היא לא מה שעושה אותך למאושר. באמת שלא. ההצלחה היא לעשות את מה שעושה אותך מאושר. מי שעושה עבודה טובה, אני מקווה שיש לו חיים פוריים. לפעמים אני עובד על סרט ואנשים שואלים אותי אם אני נהנה מזה, אם העבודה הזו היא כיף. לרוב אני מתפתה לומר להם את האמת: 'לא, זה ממש לא כיף'. אתם יודעים מתי מתחיל הכיף? בסוף הצילומים, כשאני יודע שעשיתי עבודה טובה, ושהקהל יכול לקבל מהעבודה שלי משהו, ערך מוסף.
"משחק הוא כל-כך קשה בשבילי. אם אני לא עומד בציפיות של עצמי במשחק, אני מרגיש שאני חי בקיום אומלל. אם זה לא עושה לאנשים כלום, אני כל-כך מתבייש, כי חשפתי חלק מעצמי, שמתי משהו ממני מול כולם, בחוץ.
"כשחקנים, אנחנו אחראים לדמויות שאותן אנחנו משחקים. אני לעולם לא מתייג או שופט דמות. אני רק משחק אותן בכנות הבעה, ובאופן הכי יצירתי שאני יכול, בתקווה שאנשים, שבדרך-כלל מפנים את ראשם בגועל למראה אותן דמויות, יחשבו לרגע: 'מה שחשבתי שאני ארגיש כלפי הבחור ההוא, זה לחלוטין לא מה שאני מרגיש אליו כעת'. בזאת מתמצה האחריות של שחקן".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
