קברט צועני ציוני

"צוענים של יפו" בבימויו של יוסי פולק - תיאטרון ססגוני ומעורר מחשבה

אמירה המיוחסת לביאליק גורסת שרק לאחר שיהיה לנו, היושבים בהולילנד, גנב עברי ראשון וזונה עברייה ראשונה, נהיה ככל העמים. החזרה אל הקברט הצועני-ציוני, שקיבץ נסים אלוני בשנות ה-70 במועדון הלילה "זינגארה" היפואי, הוא כנראה הביטוי המובהק ביותר לכך שהחזון הזה לכל הפחות הוגשם. עולם תיאטרלי, ססגוני ועשיר בטיפוסים, שמרבה להעלות חיוך ולהלך קסם על הצופה, ולו משום שדווקא הוא, זה המוקצן עם הזונות והבגידות, עם השוטרים והפושעים, העיתונאים ושאר המטורללים, מרגיש כמו הדבר האמיתי. כל-כך הרבה נורמליות יש באנומליה הזאת שרקח אלוני ב"צוענים של יפו", כל-כך הרבה אנושיות ותום, עד שאפילו דב מאולף נראה לגמרי במקומו הטבעי בעיר הנמל שקיבצה אליה את הפליטים והנפלטים.

"כאן יפו", אומר העיתונאי דני קובזא, "עיר שנוסדה לפני המבול. כמו זונה עתיקה מלפני המבול, מחייכת במין ביטול - עוד רצח, פחות רצח". במילים אחרות, תיכנסו לפרופורציות. הבטחה שהופרה? רוצח בעור של דוב? החומות הללו כבר ראו הכול. "בן אדם זה בידור", אומר בוגו, הצועני בלי הכתובת. "זה כתוב בכוכבים, לא חשוב מה כותבים בעיתונים".

אני אוהב תיאטרון שמעורר מחשבה, והרי כבר בעצם שמה של ההצגה טמונה קריצה (ממתי צוענים הם "של מקום" כלשהו?) - ובמקרה של אלוני, אפילו יותר מאשר מהנה הצפייה בלהקה ההרמונית של החאן, מהנה היא ההתמודדות עם המטען שההצגה מותירה. מחזה מקסים במורכבותו, ודמויות שאף אחת אינה נמצאת היכן שהיא נמצאת כך סתם, במקרה.

לקבור את העבר

זהו סיפור שמקורו ביהודי ובצוענייה, שכאשר היו במחנות ההשמדה, נשבעו כי היה וישרדו הילדים שלהם, יינשאו זה לזה. השניים שורדים. תומס ווליגורא (אריה צ'רנר), הוא בעל מועדון הלילה זינגארה שמשתעשע מהצד עם הזונה האנגלייה מיס בל (יעל טוקר). מגדת העתידות מאדאם זארא (ג'יטה מונטה), היא הצוענייה שנשבעה, אבל בתה מריולה (נילי רוגל), מוכנה למות ולא להתחתן עם סמול ווליגורא (אריאל וולף), שמצדו עומד על כך שההבטחה תמומש. הוא אינו מוכן שהיא תינשא לאף אחד אחר, והורג בזה אחר זה את המועמדים להינשא לה. גם הפעם, הגפרור שמצית את שרשרת האירועים הוא כאשר סמול שומע שמריולה עתידה להינשא, בורח מהכלא ומוכן להרוג בנשק אוטומטי, את מי שרק צריך. אלא שאז הסיפור מסתבך. מי יורה, מי בוגד, מי נורה, ולמה? אמנם מגדת עתידות היא שחתומה על ההבטחה, אבל ניכר שהדבר שהכי נחוץ בשביל שהסיפור המטאפורי הזה שכולנו שותפים לו, ישכיל להתקדם הלאה, הוא לקבור את העבר ולפשוט את הדוב מעורו.

יוסי פולק, שגילם את סמול ווליגורא בהצגה המקורית לצד חנה רובינא (מדאם זארא), יוסי בנאי (בוגו) וקאסט הווטרנים של הבימה, מביים את ההצגה וניכר שהוא עושה זאת ביראת כבוד. מעבר לבמה הצבעונית ולהתייחסות הרצינית כתמיד של שחקני החאן לעיצוב הדמויות - הרי שכאן נראה אפילו דגש יתר על העברית הפיוטית של אלוני, לרבות על הכוח שהטעמתה (זה המקום להזכיר את דורי פרנס שערך את המחזה). זוהי כאמור הצגה שמשוחקת היטב, ועדיין, שניים שראוי לציין בנפרד ושמהלכים קסם של ממש בביצועים שלהם, הם יוסי עיני בתפקיד בוגו, ש"דובר שקרים תמיד וכולם אמת". וארז שפריר בדמותו של סקרסלה, שאין לו גיל ואין לו תפקיד, אבל אי אפשר לדמיין את המחזה בלעדיו, וללא הדג שעל גבו.

"הצוענים של יפו" מאת נסים אלוני, בימוי: יוסי פולק, תיאטרון החאן