מחוז חפץ צרכני: התערוכה על מחוז חפצינו שהוחלף בצרכנות בלתי נלאית

התערוכה "מעל ומעבר לקשת" מראה כיצד החלפנו את מחוזות החפץ הנפשיים שלנו בחוויית צרכנות בולמית, המשמשת את מנגנוני הכוח הכלכליים

"אנו זקוקים לאופק שאליו נוכל לנוע", כותב האוצר רן קסמי-אילן בתערוכה "מעל ומעבר לקשת". אולם את האופק הזה, מחוז החפץ, החלפנו בחפצים, בחוויית צרכנות בלתי נלאית. התערוכה המוצגת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מנסה להצביע על אותה תשוקה אל הקשת בענן, אל הבלתי מושג, ופרימתה בהבטחות שווא לאושר צרכני.

אך אנחנו לא אשמים. כנראה. ממש כמו עמי ותמי שאבדו ביער ונמשכו בחבלי קסם אל בית הממתקים, אנחנו שבויים במעשייה שרוקחים עבורנו מנגנונים חזקים מאיתנו. מנגנוני כוח כלכלי והיררכיה חברתית. את כוחם של המכשפות והענקים שמאיימים ומפתים את גיבורי האגדות, החלפנו בתאגידי ענק ובכוחות שוק, שמספקים לנו את מסגרת החוויה, את מושאי התשוקה - את סמלי הסטטוס והאושר, שנזכה בהם אם רק ניענה לפורמט, לקוד החברתי, לדרישות המעמד.

בכניסה לתערוכה, מוביל מסדרון לא ארוך אל האופק, שנוצר בהקרנת עבודת וידיאו-ארט של לי אורפז. שביל בשלג, המוביל לשום מקום. רק בהתבוננות מרוכזת נראה שבצדיו ובקו האופק שלו מתחלפים נופי רפאים, מגדלור סמלי שנעלם וקו רקיע פוסט-אפוקליפטי של עיר חרבה תופס את מקומו. הצילום העדין והצליל החרישי של צעידה בשלג נוסכים על היצירה אווירת חלום ואילו חוסר התוחלת של הצעידה בשביל דומה לתחושת ההתעוררות המערערת מחלום בהקיץ.

מעשייה פוסט-מודרנית

התערוכה עוסקת בקסמן השקרני של אגדות. כמו פרויד או ברונו בטלהיים, שמצאו במבנה המעשיות ואגדות העמים ארכיטיפים ופנטזיות כלל-אנושיות, קסמי-אילן חוקר את הכוחות הכלכליים המשתלטים על האגדות, ועושים בהן שימוש לצרכיהם.

אוליבר לאריק מצביע ביצירה כמעט דידקטית, על מנגנוני השכפול והחזרתיות, שמקבעים דימויים מוכרים בתודעה. כמו בחזרה על סיפורי מעשיות בתרבות העתיקה (מדור לדור), באגדה העכשווית משכפלים את המוכר ומחדירים לתודעת הקהל/הצרכן את הרעיונות והתובנות המשרתים את מנגנון הכוח. "איקונים תרבותיים", ממש כמו לוגואים מסחריים, דמויות בסרטים מצוירים, כוכבי קולנוע או מוצרי יוקרה - כולם לוקחים חלק במעשייה הפוסט-מודרנית שאנחנו מספרים לעצמנו.

המרכז לאמנות דיגיטלית שוכן בבניין שהיה בית ספר יסודי, בשכונת ג'סי כהן בחולון. במכוון נשמר אופיו של בית הספר כחלק מה"תפאורה", כהומאז' לסביבה שבה משתכנת האמנות. במקום גלריות יש כאן כיתות, והצפייה ביצירות המוצגות במסדרונות ובכיתות היא חוויה של שיטוט.

בהצבה אוצרותית חכמה, מוצגת התערוכה כך שהעבודות הסמוכות זו לזו משלימות חוויה וכל כניסה לכיתה היא כניסה לעולם סגור - כמו יער הסוגר על ההולך בו בעולם האגדות. כך, בעבודתה של קורין סילבה, המתעדת את הצמיחה בכרמל לצד גדמי העצים שנותרו אחרי השריפה הגדולה, נתלו צילומי ענק מהתקרה, והם מזמינים את הצופה לשוטט ביניהם ולהעמיק פנימה, למעבה היער. עבודת הסאונד המתעדת את הליכתה של האמנית בצמחייה הנמוכה שמכסה כיום את פני השטח מלווה את המבט. אך העולם הבדוי של היער מתקיים רק כלפי פנים. במבט לאחור נתקל הצופה בלוחות אפורים, כמי שנקלע לתפאורה מהצד שמאחורי הקלעים.

יצירתו של ג'רמי דלר - "קסם אנגלי", הגיעה לכאן הישר מהביתן הבריטי בביאנלה בוונציה, והיא מוצגת בחלל משותף עם יצירת פיסול מרשימה של אייל אסולין, "וירוס". אסולין בנה מכונה מוזרה, מעין דחפור גדול ממדים ומאיים מקרטון, שמדי פעם מצהיר על נוכחותו בהתנערות מלווה בצליל מנוע. אך הדחפור אינו זז ואינו מפעיל את כפות המפלצת שלו, הוא כולו פוטנציאל.

דלר, בסרט וידיאו-ארט נפלא, מציג אוסף של סמלי תרבות בריטיים: החל בציפור הנדירה, שכיכבה באחת משערוריות בית המלוכה (כשהנסיך הארי צד אותה בניגוד לחוק); עבור ביצירה של דייוויד בואי "האיש שמכר את העולם", המנוגנת בתופי מרימבה (שמקורם בקולוניות הרחוקות של האימפריה הבריטית), בפס הקול של הסרט; וכלה בדגם של האתר העתיק סטונהנג', אחד מפלאי העולם. האתר ההיסטורי המסתורי שבמציאות אסור לדרוך בו על הדשא, כמובן, הפך תחת ידו לטרמפולינת משחק מתנפחת, המוצבת בפארק לשעשוע הקהל, וילדים ומבוגרים קופצים עליה ומשתוללים בחדווה בין "אבניה" המתנפחות. כדי להבין את גודל ההתרסה, תארו לעצמכם דגם של הכותל המערבי והר הבית כמצע להשתוללות במסיבות ילדים.

עבודה מצוינת אחרת היא של קבוצת סופרפלקס מדנמרק, שהעתיקה סניף מקדונלד'ס במדויק על כל פרטיו, והציפה אותו במים, אולי כרמז לבאות או כקריצה למבול התנ"כי.