קיילי מינוג מתעקשת לחקות זמרות שיכלו להיות הבנות שלה

במקום לחגוג את בשלותה, קיילי מינוג מחקה והמאמץ ללכוד את רוח הזמן לא מחמיא לה הפעם ■ לעומתה, ג'ורג' מייקל בן ה-50, משדר נינוחות וביטחון של מי שכבר לא צריך להתגושש מול מתחרים במשקל נוצה

שניהם כמעט בני אותו מחזור בפופ הבריטי. הוא התגלה בראשית שנות ה-80 כנער ממוצא יווני שהנהיג את צמד וואם לפופ קליל מושלם. היא נחשפה כשחקנית אוסטרלית ואז כזמרת הדגל במפעל הלהיטים של סטוק אייטקין וווטרמן. שניהם זכו לתהילת עולם, ועם השנים כבשו לעצמם גם מעמד מיוחד בקרב הקהילה הגאה: הוא ביציאה מהארון והיא בהיותה מדיוות הגייז הכי עקביות ובתמיכתה הצמודה בלהטב"ים. שניהם נחשפו באלף הנוכחי גם בענייני בריאות: היא עם סרטן השד שממנו החלימה, הוא בהתאוששות מדלקת ריאות שהסתבכה לסכנת חיים. אלבומיהם החדשים מגלים שתי גישות שבהן סופרסטארים של פופ, בעשור החמישי לחייהם והרביעי שלהם לעיני הציבור, מתמודדים עם ההתבגרות, עם התעשייה והתרבות המשתנות, ועם מעמדם בעיני עצמם ובעיני העולם.

אלבום האולפן ה-12 של קיילי מינוג הוא הראשון שלה תחת הנהגת חברת ניהול האמנים של ג'יי זי. השיר הפותח אותו והסינגל הראשון ממנו: Into The Blue, נשמע כמו הכלאה בין חיקוי זול של דאנס עכשווי זול, לבין חיקוי זול של המנוני אצטדיונים נוסח קולדפליי. זה רע וזה יעיל, ומשקף היטב את אופי ואת רוח האלבום: לעדכן את קיילי לעכשיו, לא להרפות מהמרוץ ולהישמע כמה שיותר צעירה. לצורך הכתיבה וההפקה כאן גויסו מקצועני פופ עיליים כמו סייה ופארל ויליאמס, סטארגייט וגם דואט דלוח עם אנריקה איגליסייאס. שיר הנושא דווקא לא רע בלחן שלו, אבל האלבום כולו מצער.

רודפת אחרי הרוח

אז בגיל 45 קיילי מתוקה כתמיד, אבל מתחילה, כשהיא עטופה בשפה צלילית שכולה דוברת ריהאנאית וגאגאית, להישמע מביך עד מוזר. המאמץ לרדוף אחר האופנה וללכוד את רוח הזמן לא מחמיא לה הפעם. יש משהו עצוב בהאזנה לשירים ששמם Sexy Love, Sexercize, ו-Les Sex, כשהם שירים גרועים. גרועים בעיקר כי אין בהם שום דבר חושני ומגרה אלא רק ניסיונות תעשייתיים וחנפניים לרדוף אחר האופנה וללכוד את רוח הזמן. ושיהיה ברור - אין כאן גילנות כלל מצד המאזין הסוקר, שבעצמו מבוגר במעט ממינוג, אלא ההיפך: משהו מכמיר באופן שבו מינוג וצוותה מוכרחים להכפיף אותה לחוקים של אחרים. למה שמינוג לא תישמע כמו אישה בת 45 שבאמת חוגגת את המיניות שלה, מבטאת את החשקים והיצרים שלה, חולקת ומפתה ומבדרת? זה הרי היה יכול להיות נפלא. אבל כפי שנשים מסוימות מתלבשות כמו הבנות שלהן ומתאוות שלא להסגיר את גילן ובדרך זו מסרבות להשלים איתו ומתכחשות לו, להישאר לנצח מתבגרות ולא מבוגרות, כך מינוג, במקום לבטא את עצמה - רק מחקה. מחקה זמרות שיכלו להיות הבנות שלה.

זה קצת מזכיר את הכישלונות הלא מפוארים האחרונים של מדונה לעשות אותו הדבר, לזקור את האצבע הרטובה ולהבין מאיפה מגיעה רוח הזמן. לזכותה של מדונה, לפני כמעט 20 שנה היא החליטה להפיח את רוח הזמן בעצמה ואז יצרה את האלבום הכי טוב שלה - "קרן אור". אבל למינוג, כנראה, חסרים בכל זאת חלק מהנכסים החשובים של מדונה: אין לה היכולות של מדונה ככותבת שירים וכמתבוננת חברתית, והקול שלה מאד מוגבל. גם ככה, מינוג הרי חתומה על לא מעט קלאסיקות פופ שעשו שימוש חכם מאוד במעלותיה ובמגבלותיה. ולהבדיל מהמון כוכבניות פופ צעירות או מבוגרות ממנה, יש לה מקדם מתיקות שעשה אותה לאחת הדמויות האהובות בפופ לדורותיו.

החבורה החדשה סביבה החליטה כנראה, שזה הסיבוב שבו היא חייבת, אולי בפעם האחרונה, לתפוס טרמפים על כמה עגלות פופ עכשוויות וצעירות יותר כדי לגדל לעצמה עוד דורות של אוהדים לעתיד. זה לא עובד.

גדול ומעונב

לפני כמה שנים, בניסיון הפוך לזה של אלבומה הטרי, מינוג נכנסה לאולפני אבי רואד עם תזמורת כדי להקליט , טרום צאתה למסע הופעות עולמי, את אלבום "הסשנים של אבי רואד" שלה, שדי דומים למה שג'ור'ג מייקל משחרר היום. "סימפוניקה" הוא תיעוד מסע ההופעות התזמורתי שמייקל ערך לפני כמה שנים, שבמהלכו גם נפל למשכב עם דלקת ריאות חמורה שבקושי ניצל ממנה. וכאן מייקל, במקום לתת פייט למה שמתחולל היום במצעדים ובחזיתות העדכניות למיניהן של הפופ, מגיש אנתולוגיית להיטים שלו ושל אחרים בעיבודי תזמורת מכובדים, נינוחים, לכאורה על-זמניים. זה כבר לא מייקל הנער מוואם או הקלאבר משנות ה-90 אלא ג'ורג' מייקל הזמר הגדול והמעונב. אלבום הסולו השני והכי טוב שלו מלפני 24 שנה נקרא "האזן ללא דעות קדומות" ושני השירים מתוכו הם הרצועות הכי טובות כאן. וכמו בפרויקטים דומים של אמנים שמחפשים מהוגנות קונצרטנטית, מייקל בן ה-50 משדר בעצם קלאסה, נינוחות וביטחון. הוא כבר לא צריך להתגושש מול מתחרי משקלי הנוצה והזבוב מתחתיו, הוא מגיש שירים שמתייצב בשורה אחת עם ותיקים ודגולים ממנו. ומייקל, שמאד אוהב את נינה סימון המופתית, כושל בכל שלושת השירים כאן שמזוהים גם בביצועים שלה. ו ככלל, הוא פחות מרשים כמחדש שירים של אחרים, גם לא של סטינג או של רופוס וויינרייט.

אבל כשמייקל שר את עצמו, וגם ללא קשר לעיבודים שתרם כאן פיל ראמון, מפיק העל ז"ל שזו הייתה עבודתו האחרונה, הוא מגיש את חייו ואת שיריו מצוין. זה סוג של מוצר ביניים לקראת שיבה מלאה שלו לפעילות כיוצר-מבצע, והסקרנות לשמוע שירים חדשים שלו לגמרי קיימת.