האתגר הגדול של "רמזור"

"רמזור" - עונה חדשה, "פלפלים צהובים" - פרק הסיום, ה', מ-21:00, ערוץ 2

מה אומר ומה אגיד? יצאתי פלפל צהוב: רק גמרתי לשפוך חמתי על "קשת" שהזיזה את יום ושעת השידור של הפרק האחרון בסדרה המעולה "פלפלים צהובים", וכבר התברר שלא רק שמועד השידור לא שונה לבסוף, אלא אף שבשעה שאליה היה אמור לזוז כביכול השידור, שידרה הזכיינית משדר מיוחד שנועד להעלות את המודעות לאוטיזם. לפיכך, לא עלה תאנה איכותי (שמאחוריו מחביאים את משדרי הריאליטי), כפי שטענתי אתמול, אלא איכותי נקודה.

ועכשיו לעבודה, כי גם בטלוויזיה, כמו בחיים, דווקא המגזר העירוני המושמץ הוא זה שתומך בחקלאות. "רמזור" היא אחת הסדרות המצליחות בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ובמילה "טלוויזיה ישראלית" יש לשתי המילים משקל זהה, כי "רמזור" היא סדרה כל-כך ישראלית בעיני, עד שהניסיון (המכובד לכשעצמו עבור יוצרי הפורמט המקורי) להפוך אותה לסיטקום אמריקני, נחל כישלון חרוץ. "רמזור" אמורה להיות אנחנו, רלוונטית לכל ישראלי בגילאי 25-50 ונצפית בהנאה גם על-ידי קבוצות גיל שחורגות מהתחום הזה, בעיקר מהגבול התחתון שלו. "רמזור" אמורה להתבגר עם צופיה, רק שבאתגר הזה מובנה חשש שמא החיים של כולנו, אחרי הילדים ועם דאגות הפרנסה ומשברי הזוגיות, הופכים לקצת פחות מעניינים מרגע שהם עולים על הנתיב הבורגני המוכר.

אז הנה האתגר הגדול של "רמזור" העונה, לשכנע אותנו שאמיר וטלי לא הפכו לזוג מבאס, עכשיו כשהם טרוטי-עיניים בגלל הגזים של ירדנה (שבסוף העונה הקודמת נפטרה ככלבה, ושבה לחיים כילדה בעונה הנוכחית), שחפר מצליח להיות עדיין מושא לקנאה בזכות הפרטנריות המזדמנות שלו, ולא לעורר רחמים ושהקמצנות החולנית של איצקו יכולה לשעשע גם כשהוא מנסה לממן בעזרתה את דמי המזונות.

האם תצליח "רמזור" לעמוד באתגר? אני מודה שיש לי ספק קל: אפילו בקלאסיקות של הז'אנר (מ"סיינפלד" ו"חברים" ועד "איך פגשתי את אמא"), היו כמה עונות מיותרות. מצד שני, באותה נשימה מגיע ל"רמזור" גם ליהנות מהקרדיט שצברה בעונות הקודמות שלה. אולי דווקא בגלל ישראליותה היא תצליח דווקא במקום שבו גם אמריקנים גדולים ממנה נכשלו.

תפריט קינוחים

"מאסטרשף" - תוכנית הגמר, ש' 21:00, ערוץ 2

זו עונה מוצלחת מאוד ל"מאסטר שף", אם לשפוט על-פי נתוני הצפייה. במקרה הפרטי שלי, מעט פחות, ולא בגלל התוכנית, אלא בגלל שעם פרק אחד חופף לליגת האלופות של יום רביעי ופרק אחר חופף למשדר סיכום המחזור בליגה הישראלית, הצלחתי לראות את התוכנית רק במקטעים או בשידורים דחויים (הילדים שלי מקליטים לטובת אחותם החיילת). כך התוודעתי לוורסטיליות של נוף, השתוממתי על העובדה שעידו הגיע רחוק כל-כך (אני מודה שבהתחלה הוא היה נראה לי, וכנראה גם לשופטים - "וואן טריק פוני"), נפרדתי בצער מצילה ושלמה ולא הצלחתי לפענח את הסוף את מסרט. בקיצור, למרות העובדה שלא ביקרתי בקביעות במטבחם, הצליחו המשתתפים להעביר לי את סיפורם ולגרום לי להעריך את כישרונם. "מאסטר שף" היא כמובן תוכנית על בישול, אבל היא גם הרבה יותר מזה. בעוד "משחקי השף" של הזכיינית המתחרה היא בעיניי הרבה יותר מעניינת מבחינה קולינרית, הרי ש"מאסטר שף" פורשת יריעה רחבה יותר ומצליחה ללכוד גם את מי שלא בהכרח חי כדי לאכול כמוני. הגמר הערב יהיה מעניין כמובן, אבל אם למדתי משהו מגמרים קודמים, הרי שהוא לא יהיה סופר מותח. אני אומר זאת דווקא לזכותה של "מאסטר שף": התהליך אצלה מעניין יותר מהתוצאה הס ופית. ואי אפשר בלי משפט לכל הבכיינים המקצועיים שמתגוללים על כמות ריאליטי הבישול במקומותינו: ראשית, זה תוצר מובהק של המבנה המעוות בערוץ 2 (עם שתי זכייניות לאותו ערוץ שאין להן ברירה אלא להפוך לתמונת מראה זו של זו), אבל הרבה יותר מכך: נראה אתכם לא מתגעגעים למטבח כשיתחילו שוב תחרויות הזמר!