בין סלידה לתיעוב

אנשים שנפגשו עם השר נפתלי בנט במשך חג הפסח מספרים כי מצאו אדם נינוח יחסית ושלם עם עצמו. האיש שטיפס על צמרת העץ כשהודיע כי יתפטר מהממשלה אם ישוחררו אסירים אזרחי ישראל, לא מחפש סולם כדי לרדת מהעץ.

ההקנטות של השר אביגדור ליברמן, שביטל אמש (ג') את האיום הזה, נראות כעת כניסיון לנגח יריב בימין יותר מאשר ניתוח פוליטי מושכל. בנט מבין, כי אם יתקפל עכשיו - אחרי קמפיין הפרישה שהשיק, ויחזור בו מהאיום - הוא ייתפס כבדיחה. נותר רק לחכות ולראות מה יהיה הדיל שייסגר, אם ייסגר, מול הפלסטינים, כדי לדעת אם בנט ייאלץ בכלל להידרש להכרעה.

ההיעדר המוחלט של איזשהו מנגנון הידברות בציר שבין משרד ראש הממשלה ללשכת שר הכלכלה, הוא בלתי נתפס. משברים קואליציוניים מתרחשים, גם איומים בפרישה מן הממשלה, אך לרוב מתלווה להם ערוץ דיאלוג

חשאי שאמור לשמור על גובה הלהבות - ככה זה עובד בקואליציות. לא במקרה של נתניהו ובנט. בזמן שחלף מאז שפרץ המשבר הנוכחי, כמעט שבועיים, לא התקיים שום ניסיון מסודר ורציני להידברות בין הצדדים. לפנינו מקרה נדיר של שותפים קואליציוניים שהיחסים ביניהם נעים על הציר שבין סלידה לתיעוב, בשעה שתקשורת הדדית איננה בנמצא. ככה נראתה בערך גם מערכת היחסים בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לשר הביטחון אהוד ברק בשלהי הקדנציה ההיא, אחרי שברק זירז את הדחתו של אולמרט - ואנחנו חשבנו שיחלוף זמן רב עד ששוב נראה מחזה כזה.

מה שמחזיר אותנו לפיל שבחדר: ההיסטוריה הפרטית של נתניהו ובנט. יהיה אשר יהיה "הדבר הזה" שקרה ביניהם אי אז כשבנט הודח בפתאומיות מתפקיד ראש המטה של נתניהו - זה עדיין שם. לו הרמטכ"ל בני גנץ היה נדרש לסוגיה, הוא ודאי היה אומר כי ריח הפגר עודנו נוכח בחדר. ראש הממשלה מקפיד לקיים פגישות קבועות, לרוב שבועיות, עם ראשי מפלגות הקואליציה: ליברמן, לפיד ולבני - עם בנט לא. למעשה, מתחילת כהונת הממשלה הם נפגשו ביניהם רק פעמים ספורות, ודאי הרבה פחות מכפי שנפגש נתניהו עם אורי אריאל, השר השני של הבית היהודי.

יש חוקים חזקים בפוליטיקה. למשל: כנסת לא מתפזרת אחרי כהונה של שנה ורבע. עוד לא נולד הח"כ שיצביע מרצונו החופשי על הליכה לבחירות שלוש שנים וחצי לפני הזמן המתוכנן. לשותפות הקואליציוניות אין סיבה לפרק את הממשלה. הכול נכון, ועדיין מתגנבת לעיתים התחושה שאולי הפעם יש כאן משהו שונה; שלא בטוח שניתן יהיה לרבע את המעגל הזה לאורך הרבה זמן. מצד אחד, יש את הבית היהודי וחלקים בליכוד שמאיימים לשרוף את המועדון אם ידברו עם אבו מאזן, ומצד שני, 25 מנדטים של "יש עתיד" ו"התנועה" שעלולים לפרוש אם לא ידברו איתו. לפיד ולבני לא יוכלו להישאר לאורך זמן בממשלה שלא מנהלת תהליך מדיני אפילו אם בסתר לבם ירצו בכך.

לאחרונה, כאשר רק החלה להישמע האפשרות להקדמת הבחירות, היה מי שאמר בסביבת נתניהו כי להם זה לא משנה. בשעה שכל היתר עלולים להינזק מהליכה מוקדמת לקלפי, ראש הממשלה הוא היחיד שמעמדו נראה מובטח. נראה לי, שנתניהו לא היה מעוניין להתעמת כעת עם התחזית הזו. בחירות זה דבר אחד, וההליכה אחר-כך לנשיא זה דבר אחר.

הפיקניק שהמתין לנתניהו אחרי הבחירות הקודמות לא יחזור על עצמו בפעם הבאה. דרעי וליצמן, לפיד ובנט - כולם מיהרו אז למשכן הנשיא והמליצו להטיל על יו"ר הליכוד את הרכבת הממשלה. כרגע נראה כי היחיד ברשימה הזו שעוד עשוי להמליץ על נתניהו גם בפעם הבאה, הוא בנט. אבל מי יודע אם עד אז יישאר לו הרבה חשק לעשות את זה.