הפערים במערכת החינוך: פרשת דרכים ערכית, כלכלית וחברתית

זו כמעט קלישאה לומר שעתיד ישראל יושב כרגע על כיסאות בתי-הספר - אבל זו האמת והיא צריכה להדאיג את שוחרי טובתה של ישראל.

באופק הנראה לעין - אין איומים ממשיים על יציבותה של ישראל, פרט לשלושה: הפערים הניכרים בין הישגי תלמידי ישראל לתלמידי העולם; הפערים העצומים בין תלמידי ישראל ובין עצמם; והתחושה כי הערכים שהחזיקו את החברה הישראלית מלוכדת - נשחקים.

מומחים לחינוך מסכימים שמערכת החינוך הישראלית מיושנת, ויש לבנות אותה כמעט מחדש - בדומה למה שעשו רוב מדינות המערב - כך שבתי-הספר יפעלו במסגרת אוטונומית, שתאפשר להם להביא את מיטב המורים ולתת להם חירות לפתח פדגוגיה שבה התלמידים לומדים מתוך עניין כיאה לדרישות המאה ה-21. אוטונומיה חינוכית פירושה גם הצבת הקהילה במרכז, תוך גיבוש זהות ייחודית על בסיס ערכיה הדמוקרטיים של המדינה.

מעניין לגלות כי לאורך השנים נוסחה הסכמה זו בכמה וכמה ועדות לרפורמה בחינוך, אך ממשלות ישראל לא הצליחו להוציא את ההמלצות אל הפועל. התמונה מורכבת יותר: גם אם נבחר שר חינוך מחויב באופן אישי, הוא מוגבל מאוד במימוש יעדים גדולים.

ממשלות ישראל אינן מודות בגלוי, אך קווי מדיניותן מאשרות את חוסר האונים בחינוך - אם הממשלה תכריז על מפנה עמוק בחינוך, היא כנראה תישאר לבד! ספק אם הציבור יעניק רוח גבית לשינוי המורכב, ואפילו לא ברור אם "בעלי-העניין" בבתי-הספר - אנשי החינוך, ההורים והתלמידים - ישתפו פעולה ויבצעו את השינוי הנדרש.

בניגוד לרפורמות בנמלים וברשות השידור - השינויים בחינוך הם שינויים בתפיסה. כל הנוגעים בדבר צריכים להשתנות - וזה ממש לא פשוט. אך למרות הקושי העצום, אין לישראל ברירה אחרת, אלא לעשות את זה!

הקהילה הפילנתרופית והמגזר השלישי עשויים להיות גורם מכריע בתהליכים אלה. כי שינויים בתפיסה צריכים לבוא מלמטה. מתוך דיאלוג עם מורים ניתן לפתוח בפניהם אפשרות של בניית שיעור מעניין יותר. אי-אפשר להנחית על בית-ספר הוראה כגון: עשו שיעורים מעניינים יותר. אפשר לשחרר להם את החבל, אבל השינוי עצמו מתרחש בגובה העיניים.

אם הפילנתרופיה בחינוך תתגייס לשינויים בחינוך היא תהיה הרבה יותר אפקטיבית. הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה "סקר פילנתרופיה", שבוצע יחד עם יוזמת "יכולים נותנים" כדי לעודד תרומות אפקטיביות. בין השורות שלא פורסמו על החינוך, ניתן לחשב ולסכם בקיצור: התרומות לגני הילדים ולבתי-הספר מסתכמות בכ-300 מיליון שקל בשנה. אם נשווה את הנתון הזה להוצאה הלאומית לחינוך במוסדות אלה, שמסתכמת בכ-60 מיליארד שקל בשנה, נקבל 0.5% מהיקף המערכת.

השאלה היא אם ניתן להשפיע על החינוך באמצעות תרומות למיזמים חינוכיים? אפשר להזדהות עם ההרגשה האישית בעת מתן תרומה למיזם שמשפיע מאוד על ילדים, אבל מי שמעוניין להשפיע על המגמות הגדולות בחינוך, צריך לחשוב אחרת, בדרך לאומית. לדוגמה, שוחרי מניעת תאונות-הדרכים לא היו תורמים להרחבת כבישים במקום המדינה.

המקבץ המשמח של חתני פרס נובל מישראל עלול להטעות אותנו. כדאי להקשיב לזוכי הפרס עצמם, ולדאגתם הכנה לעתיד החינוך בארץ. ישראל ניצבת על פרשת דרכים ערכית, כלכלית וחברתית. חייבים להשפיע בתבונה על הכיוון שבו הספינה שטה. וזה אפשרי.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת "חינוך ישראלי"