מיתולוגיה בשר ודם

"מסעות אודיסאוס", הצגת הילדים הראשונה של גשר, מגישה חוויה אסתטית ומעוררת מחשבה

מסעות אודיסאוס/ צילום: כפיר בולוטין
מסעות אודיסאוס/ צילום: כפיר בולוטין

בין אם מתחברים לשפתו האמנותית ובין אם פחות, הצגות של תיאטרון גשר ניחנות במידה כזאת של השקעה, שאינה מאפשרת להן לעבור מתחת לרדאר. במובן זה, ולא רק במובן זה, הכניסה של גשר אל עולם הילדים, עם הצגה מקורית ראשונה בתחום, היא לבטח בשורה חיובית.

על אחת כמה וכמה כאשר מביאים בחשבון שבגשר לא התייחסו אל "מסעדות אודיסאוס" כאל מוצר משני בחשיבותו, או כאל מיזם ניסיוני שמקומו בהאנגר הסמוך. ממש לא, בגשר הלכו על הסיפור בכל הכוח, רתמו למשימה את מחזאי הבית רועי חן, את במאית השעה שיר גולדברג ואת המעטפת הגרנדיוזית, שמייחדת את הצגות התיאטרון - מהתפאורה דרך התלבושות ועד לתוכנייה מקסימה, שכוללת משחקים וחידונים לילדים ברוח ההצגה. התוצאה, אף שאינה חפה גם מחריקות, היא חוויית צפייה ראויה ואסתטית, והצהרת כוונות מעוררת ציפייה להמשך.

הצהרת כוונות גם, ואולי בעיקר, משום בחירת הנושא הלא טריוויאלי.

האודיסאה של הומרוס, הפורסת את מסעו הביתה המתארך והולך של המלך היווני לאחר הניצחון ההרואי במלחמת טרויה (לה מוקדשת האיליאדה), היא אמנם סיפור המסע האפי מכולם (זולת יציאת מצרים), אבל הצגת ילדים? ועוד לילדי האייפד? צריך להודות שמדובר בהימור. הצגת ילדים שאינה מהז'אנר הריאליסטי מחד, ואינה מתבססת על עולם הפנטזיה המוכר לילד מפלטפורמות מדיה ותוכן אחרות מאידך.

בין המתיילד למתבגר

חן, שעיבד את האודיסאה למחזה, צולח את ההימור באמצעות הפשטה מאוד נגישה של מוסרי ההשכל הנצחיים שעולים מהמסע המיתי. מרגע שהוא ממקם את המסע בדמיונו של הילד טל (נעם פרנק, בנו בן ה-10 של השחקן גיל פרנק), שרק מחכה שאביו ישוב הביתה, הוא משתחרר מהצורך לנמק דבר מה על הבמה, מוזר ככל שיהיה, שלא כחלק מעולם הפנטזיה, שבו הרי אין חוקים. באותה ההזמנות שהוא עושה זאת עם האלים, המפלצות ושאר שמות המיתולוגיה המוזרים לאוזן, הוא גם מזמין את הילדים לשחרר את הדמיון ולפנטז בעצמם. זה עובר היטב, והבימוי הססגוני של גולדברג, שיודעת להשאיר מקום לדמיון גם בהצגות המבוגרים שהיא מביימת, ממשיך בקו הזה.

השניים נהנים מצוות שחקני הבית המוכשרים של גשר, שניכר כי נהנים על הבמה. גלעד קלטר, שקולו אולי יהיה מוכר גם לילדים שלכם משלל דיבובים (לרבות השועל "חטפני" ב"מגלים עם דורה"), הוא האבא אודי, שהופך בדמיון בנו למלך אודיסאוס. נטע שפיגלמן המצוינת, שעולם הדיבוב אינו זר גם לה, מגלמת את הדמיות הנשיות בהצגה - מהמלכה פנלופה ועד לקוסמת קירקה. ואת הקבוצה משלימים אורי יניב, יובל ינאי, ויטלי פוקס ודניאל סטיופין, שהחליף בהצגה שבה צפיתי את אדי אלתרמן.

אשר לחריקות שהוזכרו בחטף קודם לכן. אלה מגיעות בעיקר בכל הנוגע למציאת המינונים המדויקים בין המתיילד ובין המתבגר. פועל יוצא של טווח הגיל המידי רחב, שהגדירו בגשר להצגה זאת. כך, ואף שבתי בת ה-4 ישבה מרותקת במשך 75 דקות ושתי סוכריות על מקל (שוחד סביר לגמרי), אפשר שהייתי מעלה מעט גיל הכניסה המומלץ לאזורי ה-6-7, ובאותה הזדמנות גם מוותר פה ושם על רגעים של צעקנות מיותרת.

אבל אלה כאמור חריקות, וקטנות למדי, בספינת האודיסאה. מינונים שעם הזמן יידעו בגשר לדייק. גם כך, מדובר בהצגת ילדים חווייתית, מאתגרת, טובה ומעניינת שכל הורה צריך לשמוח לקחת את הילד שלו אליה. וגם, כמו הייתה סוס טרויאני בעצמה, כזאת שתזכיר את סיפור האודיסאה ולקחיה, גם למבוגרים.

"מסעדות אודיסאוס" מאת רועי חן בהשראת הומרוס, בימוי: שיר גולדברג, תיאטרון גשר

* ציון: 8