לתפארת התיאטרון הישראלי

"נופל מחוץ לזמן" היא הצגת מופת שאינה דומה לשום הצגה. חוויה נדירה

וואו. איפה מוצאים מילים בשביל לתאר את ההצגה המופלאה הזאת? הבטן מתהפכת, הנפש מתייסרת, הגוף רוצה לברוח, להתעורר במקום אחר, כי יש דברים שאין להם נחמה, וגם לא תשובה. שכול. "נופל מחוץ לזמן" היא אחת מחוויות התיאטרון העוצמתיות שחוויתי. הצגה יוצאת מן הכלל על כל המשתמע מכך. אין דומה לה. הצגה שהיא מסע. פיזי ומנטאלי, כואב ותובעני, מתיש ונטול קתרזיס. כזה שמקלף באיטיות את השריון, וכמו את הדמויות שלו, מותיר אותך עירום בבור של הקיום. מזמן שלא הרגשתי ככה, מזמן שלא התרגשתי ככה. כמה שזה חשוף וחסר אונים, וכמה שזה עצוב.

"נופל מחוץ לזמן" מתבסס על ספרו המטלטל של דויד גרוסמן, שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. בעוד גרוסמן מצא מילים ודמויות בשביל לתאר, יחזקאל לזרוב, שערך וביים, מוצא לזה גם צורה. דרך הבעה אמנותית מרובדת ופנטסטית, שמשתמשת בכל האמצעים הוויזואליים והווקאליים שבנמצא, כמו גם בכל שטח האולם, שמשנה את פניו ומשיל מעליו את ההיררכיה המוכרת של במה-קהל. כולנו שחקנים בהצגה הזאת של החיים והמוות, ולזרוב, שאפילו את פתח הכניסה לאולם משנה, פותח לקהל פרספקטיבה חדשה להתחיל ממנה, ואחר כך גם לסיים. הכי רחוק מנקודת ההתחלה.

מילת המפתח שמאפשרת את סערת הנפש שמחולל לזרוב היא המחסור. חוסר השקט, בדמות הקולות שנובעים מלילותיו הרדופים של גרוסמן, תוקף מכל הכיוונים. בהתחלה מדובר בחוויה שאינה מוכרת, אפילו מטרידה. הנה אנחנו עומדים עם אוזניות מסביב להורים השכולים, הנה יושבים ומנסים לפענח את מהות הדמויות שנעות במעגלים מאחור ומלפנים. אבל זה אפקטיבי ולזרוב מצליח במשימתו - הוא מוציא את הקהל מאזור הנוחות שלו ומכאן הדרך ליציאה מאיזון, מאדישות ומהמוכר והבטוח, היא רק עניין של זמן.

ההצגה תובעת מהצופה לזוז, לקום, לשבת, לנוע ושוב פעם כל זה. פתאום להסתובב, ואז עוד הפעם. אחר כך גם להקשיב ולהרגיש, להבין מי כאן ומי כבר לא. מי חי ומי תעתוע של חיים. מבחינה אמנותית זה נפלא, מכל שאר הבחינות, איום ונורא. פוצע.

כשהכול מתחבר

לזרוב ביים הצגת מופת והוא עושה זאת באמצעות צוות מחויב ואמיץ. המוזיקה שהלחינה קרן אן משתלבת היטב באולם המיסטי והדינמי שעיצב לזרוב יחד עם מיכאל קרמנקו, ועם התאורה של נדב ברנע. עבודת הווידיאו שמוצגת היא דוגמה נהדרת כיצד תוכן מתוסרט משתלב כחלק הרמוני בהצגה ומייצר לה ערך מוסף של ממש.

והיו גם השחקנים, שמילאו את תפקידם בצורה מעוררת השתאות. דורון תבורי, שמגלם את האב השכול, האיש ההולך, עם עוד תפקיד נהדר בגשר (אחרי "הדיבוק"), ועם מונולוג אחד עוצמתי וכובש, שבו זעקה לוחשת שנשמעת למרחוק. ליליאן רות מאופקת וחזקה כעזר שנגדו. אלון פרידמן בדמות העיתונאי ומיקי לאון בדמות הסופר שהוא חצי איש וחצי מכונת כתיבה, מייצרים שני תפקידי-על, תוך נגיעה בכל הניואנסים של הביצועים. והיו גם בר שדה, נועה קולר, רות רסיוק, אלכסנדר סנדרוביץ', פאולו א. מואורה ולופו ברקוביץ', כולם חשופים.

ולסיכום, הישג אדיר ליחזקאל לזרוב ולתיאטרון גשר, שבאומץ ובהקרבה (לרבות את זאת המסחרית), מאפשרים לקהל שלהם חוויה נדירה שתישאר מעתה חלק ממנו.

"נופל מחוץ לזמן" על-פי ספרו של דויד גרוסמן, בימוי: יחזקאל לזרוב, תיאטרון גשר

* ציון: 10