למודי קמפיינים

מה תפקיד מערכת הביטחון ומה תפקיד העיתונות בפרשת החטיפה

אור הלר כתב ערוץ 10 / צילום : מץ 76
אור הלר כתב ערוץ 10 / צילום : מץ 76

אנחנו אוהבים סופים טובים בסוף הסרט, כשהמסך יורד, כשהכתוביות עולות. התמכרנו להפי-אנד, לניצחון הטובים. אנחנו רוצים לחשוב שבסיומה של החטיפה בחברון יתברר שהיא סרט מתח ולא טרגדיה. מבצע נועז באישון לילה של סיירת מטכ"ל או של הימ"מ, וחילוץ שלושת הנערים אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, היישר לזרועות אימותיהם ואביהם.

עצרת המשפחות אמש (א') בתל-אביב התוותה קו חדש בפעילות משפחות החטופים. אם נניח לדיון הסוציולוגי הפנימי בשאלת השייכות הפוליטית של החטיפה, והנשיא הנבחר רובי ריבלין אמר בנאומו ש"הוכח שאין מדינת תל-אביב ומדינת המתנחלים", דווקא על רקע העובדה שרוב המשתתפים בעצרת נמנו כנראה עם הציונות הדתית, צריכה להישאל השאלה האם יש צורך כלל בקמפיין המשפחות?

בשנים האחרונות, לצערנו, אנחנו למודי קמפיינים של הורי חטופים. מהורי החטופים בהר דב ב-2000, דרך ילדיו של אלחנן טננבאום, דרך מיקי גולדווסר המרשימה וקרנית גולדווסר שלמדנו להתאהב בעוצמתה, וכמובן משפחת שליט שהניעה קמפיין לשחרור בנם, מהגדולים שנראו בארץ ובעולם.

אלא שדווקא בשל העובדה שלמודי קמפיינים אנו, השאלה היא מה תפקידה של מערכת הביטחון ומה תפקידה של העיתונות בטרגדיה הנוכחית.

אין ספק שצה"ל והשב"כ עושים כל שביכולתם כדי לסיים את החטיפה כמה שיותר מהר. אין ספק באמפטיה למשפחות, שחוצה גבולות ומחנות בחברה הישראלית. אין גם ספק שמשפחות חטופים צריכות ויכולות לעשות מה שהן רוצות. אין ויכוח עם משפחות ולא יהיה, וטוב שאין.

מתחילת החטיפה שמענו את דף המסרים הרשמי של ראשי הדרג המדיני והצבאי: "הנחת העבודה היא שהחטופים הם בחיים". אלא שבתוך השיחות הסגורות והתדרוכים הבכירים מדברים אחרת. הד לכך שמענו בשבוע שעבר באימרתו המאופקת האופיינית של הרמטכ"ל בני גנץ: "החשש לחיי החטופים גובר".

קריאת שבר קולקטיבית

הסיפור בחברון אינו גלעד שליט, בו היה ברור כי הוא נלקח בחיים בידי חוטפיו לעזה. כאשר נחטפו חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל ב-12.7.2006, חיבר חן קוגל, ראש המכון הפתולוגי באבו-כביר, דוח שניתח את ממצאי הפגיעה בג'יפ ההאמר בו נסעו השניים, בסיור האחרון שלהם בגבול לבנון.

ממצאיו היו שגולדווסר נפגע מטיל אר.פי.ג'י ישירות בחזהו, ורגב נורה מנשק קל בראשו, ושהשניים נהרגו מהר מאוד בזמן החטיפה. בכירי הדרג המדיני והצבאי ידעו את זה כנראה כבר בזמן מלחמת לבנון השנייה. הציבור הישראלי למד על כך אחרי שנים.

זכור לי היטב איך שנתיים אחרי מלחמת לבנון השנייה, ב-16.7.2008, ביום העסקה, במחנה שרגא של גולני, כל צה"ל יודע שהוא אמור לקבל גופות. והנה, בבוקר העסקה, בכירי כותבי הטורים כותבים על חלומם לראות את אודי ואלדד חוזרים לחיק משפחתם.

זכורה לי היטב קריאת השבר הישראלית הקולקטיבית בעת שבכיר חיזבאללה וופיק ספא עשה הצגה מכוערת שלמה מול המצלמות, כאשר פנה למצלמות מכל העולם ואמר: "ועכשיו נראה מה עלה בגורל החיילים", והציג את שני ארונותיהם השחורים של גולדווסר ורגב.

הלוואי שאתבדה. הלוואי שכולנו נתבדה. אבל תפקידה של מערכת הביטחון וגם תפקידה של העיתונות הישראלית הוא להכין את הציבור לכך שמעטים הסיכויים שהסיפור הזה ייגמר בהפי-אנד.

■ הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988