טוב שערוץ 1 המשיך במונדיאל

במה הועילו השידורים המיוחדים אחרי שנמצאו גופות החטופים?

כשרוצים להשמיץ את הערוץ הראשון, אומרים עליו שהוא "בר-מינן" - גופה תקשורתית, מומיה שחיה באלף הקודם, ודבוקה של ליימכים שיושבים על שאלטר שלא מעניין אף אחד. ודווקא ביום שבו התגלו גופות שלושת הנערים החטופים, אירוע מצער וכואב מאין כמותו, היה הערוץ הראשון ערוץ הטלוויזיה היחיד שהתנהג בצורה הגיונית, מתקדמת ותיאבת חיים.

במבזק שלפני המשחק צרפת לניגריה, תחת המגבלות הקשות של הצנזורה, דווחו בערוץ הראשון על הפעילות הצבאית המוגברת באזור חלחול, והמשיכו למונדיאל. בשמונה וחצי, עם הסרת צו איסור הפרסום, פרץ לשידור הכתב הצבאי, אמיר בר-שלום, שדיווח על מציאת הגופות, ודיווחו נקטע, באופן שלומיאלי אופייני יש לומר, על-ידי חזרה לשידור המשחק בברזיל.

התגובות הקשות לא אחרו לבוא, מה פתאום ממשיכים לשדר כדורגל כשיש ידיעה מרעישה כזו ואיך עוסקים בענייני חולין ש"מדינה שלמה באבל".

אם בערוץ הראשון היו בוחרים לשדר את המשחקים ביום החטיפה, שבה יכול להתרחש משהו חדשותי, או בעת קיום הלוויות, שם אפשר להביא תמונות של הפרידה וההספדים, היה בטענות האלה צדק.

אבל כשיונית לוי יושבת באולפן חצי שעה ומשדרת כלום, כי אסור לה לספר שהחטופים נרצחו, ומשמונה וחצי עד שתיים בלילה, כן, שתיים לפנות בוקר, ערוץ 2 ממשיך בגל פתוח של ברברת בלתי פוסקת, כולל אירוח החשודים המידיים: איילת שקד, זאב אלקין, ויריב לוין, צריך לקרוא לזה נקרופילה משודרת. מין טקס ביזארי, שתכליתו התענגות מפוקפקת על אירוע, שהסתיים לצער כולנו באופן טראגי, אבל כפי שלרוב אמצעי התקשורת היה ידוע שיסתיים, בגופות.

התוכן שהועבר לציבור באמצעות האולפן האינסופי הזה, היה יכול להסתכם בחצי שעה של ראיונות ודיווחים, חזרה ללוח משדרים רגיל, ויציאה למבזק של עשר דקות כל שעה עגולה, רק אם יש, למשל, הסלמה בדרום. אם אין חדש, אפשר גם כל שעתיים.

לכן, טוב עשו מקבלי ההחלטות בערוץ הראשון, שבדרך כלל אינם מצטיינים בעודף אינטואיציה, שפעלו על-פי ההיגיון הבריא, למעט, כמובן, קטיעת הדיווח השלומיאלית של בר-שלום. כי כשאין חדשות מתגלגלות, מותר לשדר כדורגל, ומציאת גופות, שאינה גוררת אחריה הסלמה ביטחונית, או אירועים יוצאי דופן, היא לא משהו שצריך להפסיק בגללו את החיים, אלא להמשיך לדווח עליו במידתיות הראויה.

ההתמכרות שלנו לאקטואליה, שגם אני לוקה בה, מעבירה אותנו על דעתנו, עד כדי אובדן פרופורציות מוחלט. אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות מדרג חשיבות של אירועים, בין חדשות מתפרצות, לבין אירועים ששווים סיקור.

נער בן 13 נפגע מפגז

יש גם אובדן פרופורציות לכיוון השני, זילות של אירועים. מוחמד קראקרה, בן ה-13, שנהרג מפגיעה של פגז ישיר שנורה על מכוניתו של אביו בגבול הסורי, בקושי קיבל סיקור של שתי דקות בשולי המהדורה המרכזית של חדשות 2, וידיעות בעמודים הפנימיים של העתונות המודפסת. אני נחרדת לחשוב מה היה קורה אם היה מדובר בנער יהודי. "מדינה שלמה" היתה עוצרת הכל ומקדישה את עצמה לשידורים לזכרו.