המלחמה של ביבי לא נגמרה

בשני ימי השקט האחרונים כבר מתחילים לזהות את הסוף. מבצע "צוק איתן" מתקרב לסיומו, בתום ארבעה שבועות ארוכים ומורטי עצבים. קדמו להם 25 ימים, מורטי עצבים כשלעצמם, שבמהלכם היטלטלה המדינה סביב חטיפת שלושת הנערים, איתור גופותיהם, רצח הנקם של הנער מוחמד אבו-חדיר וההתלהמות בעקבותיהם.

שמונה וחצי שנים, על פני שלוש קדנציות, מאייש בנימין נתניהו את לשכת ראש הממשלה, יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה שם לפניו, זולת דוד בן-גוריון, וכזאת עוד לא הייתה לו. אי-אפשר להשוות את שבועות הלחימה הארוכים והאינטנסיביים שזה עתה עברנו (בהנחה שאכן עברנו) לשום מערכה צבאית אחרת שבה התמודד נתניהו לאורך שנותיו הרבות בתפקיד.

מניסיון המלחמות בעבר והשפעתן על ראשי הממשלה, מתבקש לראות באירוע מז'ורי כזה נקודה מכוננת בכהונתו. ממש כשם שהייתה מלחמת לבנון השנייה בעבור אהוד אולמרט, מלחמת לבנון הראשונה למנחם בגין, ומלחמת יום הכיפורים לגולדה מאיר. בכל המקרים ההם היום האחרון למלחמה היה גם היום הראשון לשארית חייה של הממשלה.

עם זאת, ייתכן כי במקרה צוק איתן גורלו של נתניהו יהיה טוב מזה של שלושת ראשי הממשלה שהוזכרו לעיל; ועדיין ממתין לו מסע הישרדות קשה וסיזיפי במעלה הדרך. נראה, כי את המנהרה הזו הוא לא יפוצץ כל-כך מהר.

ראשית הקואליציה: המתיחות הביטחונית אמנם השכיחה זאת, אבל העסק לא מתפקד. מארג הסכסוכים והשנאות הסבוך המתקרא ממשלת ישראל, הכוללת את השרים אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, ייעשה מעתה סבוך עוד יותר.

הגלגול הנוכחי של אביגדור (איווט) ליברמן- לא עוד חלק מסיעה אחת עם הליכוד אלא שחקן חופשי - יזמן לו משברים ומשחקי מנהיגות לא רק מול נתניהו, אלא גם מול יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט. הסיבה הבסיסית היא המאבק ביניהם על קולות הימין, אבל לזה יש להוסיף גם טינה אישית שהתפתחה בין שני השרים על רקע הבדלים בתוכן ובסגנון.

במשך מבצע "צוק איתן" שימשו ליברמן ובנט אופוזיציה ימנית בתוך הקבינט, אך הם נמנעו לשתף-פעולה או להוביל חזית אחידה לאורך הדרך. בעוד שליברמן דיבר, בתקשורת וגם בקבינט, על "כיבוש עזה", בנט סלד מהכיוון הזה והתמקד מתחילת סיבוב הלחימה בצורך "לפעול נגד המנהרות". השאיפה היחידה שמאחדת את שניהם היא לגזול קולות מנתניהו.

בשעה שש אחרי המלחמה מתבונן ראש הממשלה לשמאלו ולימינו, ומכל עבר ניבטים אליו שוחרי רעתו. ליברמן משוכנע (בצדק כנראה) כי נתניהו נחוש להפיל אותו; סביר כי השר יאיר לפיד לא ימליץ עליו, בכל מקרה, אחרי הבחירות הבאות; השרה ציפי לבני היא אולי שותפה נוחה בזמנים קשים, אבל את מלאי המניות המוגבל שלה סביר שתשקיע בדיל עם יו"ר העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג. מן הסתם נתניהו היה משתוקק להכניס עכשיו את החרדים לממשלה ולחדש ימים כקדם, אבל איווט מטרפד. אז עם מי הוא נותר? עם בנט. בסוף כל התסבוכת, בנט הוא מה שנותר לנתניהו.

מרבית הסקרים שנערכו לאחרונה בציבור הצביעו על רמה גבוהה יחסית של שביעות-רצון ואמון שהוא רוחש לתפקוד ראש הממשלה. לא בטוח עד כמה הסקרים משקפים את מידת האכזבה שקיימת כלפיו בימין. השבועות האחרונים שחקו את מעמדו של נתניהו בתוך מחנהו (ועל הדרך שחקו גם את מעמדו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שהפך לשק חבטות בעבור לא מעט גורמים בימין).

על מנת לשמר את גרעין השליטה בגוש הימין, נתניהו מוכרח להגן על מעמדו בליכוד. זה לא יהיה פשוט כאשר השרים גדעון סער מתחמם על הקווים וסילבן שלום פגוע ומריר; יו"ר מרכז הליכוד דני דנון, שפוטר מתפקידו כסגן שר הביטחון, משתוקק לנקום; והיתר חשים כלפיו מיאוס או סתם אדישים. לפני כמה חודשים, עוד בטרם סבבו חייו בדרך הקצרה שמפרידה בין לשכתו בקריה לבור הפיקוד, החל נתניהו במסע לשיקום מעמדו בליכוד. הוא ערך כנסים ונפגש עם פעילים.

הנה לנו סימן שיוכל להעיד על חזרה לשגרה: כשנראה את נתניהו נפגש עם פעילי ליכוד בכנס פוליטי. אז נוכל לדעת שהוא עשה את הסוויץ' ועבר למערכה הבאה.