המנהיגים החדשים שלנו: חלשים, דומעים, קורבנות החיים

כחלון, גלנט, סער - והרשימה רק הולכת ומתארכת ■ שורת אישי ציבור הבינו את הטריק: קורבנותם-אמנותם ■ עמדה / רונן צור

גדעון סער וגאולה אבן / צילום עגלת בוגבו: ברק פכטר
גדעון סער וגאולה אבן / צילום עגלת בוגבו: ברק פכטר

עידון חדש בחברה הישראלית. מהצבא דרך הפוליטיקה ועד התרבות תופסים את מקומם של המנהיגים המסורתיים מנהיגים חדשים. קורבנות.

הציבור הישראלי מחליף את ההערצה למנהיגים אשר קידשו את יכולת ההתמודדות והעמידה בלחץ, במנהיגים מזן חדש: מתייסרים, סובלים, מקוננים. המנהיג הישן המוכר לנו מספרי הלימוד , זה העומד נחוש, קשוח, רחב כתפיים ובעל אותות גבורה ממבצעים עלומים או סתם קומבינות צל"ש, מפנה את מקומו למנהיג שגבורתו בכך שנוטש את תפקידו, שלא עומד בלחץ, שלא מעוניין להתמודד עוד. מקריב עצמו על קידוש איכות החיים. מטרו-סקסואל לידר.

משה כחלון, מנהיג מוערך, שר מצוין. לא מסתדר עם ראש הממשלה. לא עומד בקושי, קם ועוזב הכל ועכשיו סולל דרכו חזרה לעמדת מנהיגות.

גדעון סער. מנהיג מוערך, שר מצוין. לא מסתדר עם ראש הממשלה ואשתו. באמת לא קל. קם ועוזב הכל וכעת מדבר על התמודדות בעתיד על ראשות הממשלה.

יואב גלנט, מצביא מוערך, אלוף מצוין, מסתבך קצת עם איזה שביל מיותר בכניסה לבית ואופס יוצא בחוץ, כעת רוצה לחזור להיות רמטכ"ל.

שורת אישי ציבור הבינו את הטריק: קורבנותם-אמנותם. אלדד יניב סולל את דרכו לכנסת מעמדת הקורבן הכללי, קרנית פלוג סללה את דרכה לנגידות מעמדת הקורבן הפיננסי, אחינו האהוב נפתלי בנט בנה קמפיין שלם כקורבן משפחת נתניהו, שאול מופז הציל את הקדנציה כי הציג קמפיין בכייני אשר מחק את עברו כגיבור ישראל לטובת המיתוג הבכייני הנחוץ, ואפילו יהודה לוי הופך בימים אלו לאייקון תרבותי כקורבן לאומי למי שעד לפני רגע היתה המאמי הלאומית.

אגב, מילה טובה לנשיא החדש ראובן ריבלין שגם את בחירתו ניסו להפוך ל"חג הקורבן" אבל בחכמה סירב לתת לכך יד ובחר באצילות במקום בבכיינות.

מים רבים זרמו בנהר הליטאני מאז הצהיר מנחם בגין "איני יכול עוד" והנה קם דור מנהיגים ששכלל את חוסר האונים לאמנות, למשנה סדורה של סחיטת רגשות, ועירור סימפטיה בשם חוסר היכולת להתמודד עם קשיי המציאות. במקום ללקק לבוחרים הוא מלקק את פצעיו, במקום להשכים קום ולהכות באויביו, המנהיג החדש קם לטוויטרו, פייסבוקו ואינסטגרמו ומפרסם פוסטים רגשיים על מר גורלו בלשון מרומזת, ותמונות משפחתיות בסגנון שנות השבעים על פילטר צהבהב.

האם כך נבחר את מנהיגינו? ככל שהם חלשים יותר, רגישים יותר ומתקשים יותר - כך הם מתאימים יותר?

כל המסחטה הרגשית המלאכותית הזו פשוט מיותרת. פרשת? אל תחזור! רוצה להיות מנהיג? התמודד!