בין בני עקיבא לדאע"ש

"אני ה'", יום א' 22:00, ערוץ 8

במשפט אחד: "אלה לא השטחים, טמבל". כלומר - אלה הם השטחים, אבל יותר משמפרידים אותנו ביחסנו אליהם עניינים כמו "פשרה טריטוריאלית", "הסדר מדיני", "גושי התיישבות" ועוד - מפרידה בינינו האמונה (או חוסר האמונה) שבלב.

זו אבחנה מעניינת, במיוחד כשאחראי לה רינו צרור, אחד המתבוננים הטובים של התקשורת בישראל.

דווקא בשנים האחרונות, לאחר קריסת תהליך אוסלו, נדמה כי התגבשה "הכאה על חטא" בשמאל הישראלי, שהבין שהנהייה שלו אחר "שלום" אוטופי הייתה אקט משיחי לא פחות מהנהייה של הימין אחר נחלת האבות של ארץ ישראל השלמה - והנה בא צרור ואומר לנו, עזבו הכול (לטוב ולרע), זה אלוהים: האמונה הדתית ולא השקפת עולם מדינית-ביטחונית היא הדלק על מפעל ההתנחלות.

הבעיה היא שגם בתוך המחנה האמוני, רב המפריד על המאחד: מציונים דתיים, בני-עקיבא לשעבר שהאמונה היא עבורם סולם ערכים ושמדינת ישראל ואחדות ישראל יקירים ליבם לא פחות מאשר ארץ ישראל - ועד גידולי הפרא שצמחו בשולי המחנה הזה, כמו למשל נאמני "תורת המלך", שלפחות מבחינה אידיאולוגית מזכירים טקסטים שנשמעים לאחרונה בהקשר של דאע"ש: לדידם מותר לפגוע גם בגוי שאינו מקבל ללא תנאי את שלטון ישראל, אבל גם באפיקורסים בני דת משה שאינם יראי-שמיים.

אפשר כמובן לא להסכים עם הנחות העבודה של צרור, אבל הן מעוררות מחשבה.

הבעיה היא שהביצוע קצת כבד: לצרור הפרפקציוניסט קשה לעצור ברמת הכותרות, מקסימום כותרות המשנה, ולעיתים הוא גורר את הצופים לפרטי פרטים ולדקויות של פרשנויות דתיות שלא מקלים על ההתמקדות בתמונה הכללית.

ספק אם הצופים שנאלצים גם כך להתמודד עם נושא מורכב, יצליחו להתפתות ולא לשלטט את דרכם לסרטים שדורשים מהם פחות תשומת-לב.

* ציון: 8

יהודה יהודה

טקס הענקת פרסי אופיר, יום א' 21:00, ערוץ 10

עלי להודות שאיני אוהב את האירוע הזה. ראשית מפני שאין כאן באמת תרבות של קולנוע: הסרטים שעליהם ניתנים הפרסים הם כולם בגדר תעלומה, כך שהצופה בבית לא יכול באמת להיות שותף לתחושה של "מגיע" או "לא מגיע" (לכאורה גם ב"אוסקר" המצב דומה, רק ששם נחשף הציבור מראש לעלילות הסרטים, לכוכבים ולטריילרים).

גם חוסר האחידות בטקסיות משחק כאן תפקיד: אחת משחקת אותה הוליווד סטייל בשמלת ערב חגיגית, והאחר עולה על הבמה בג'ינס וטי-שירט, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.

ויש גם פרס מפעל חיים שיוענק השנה ליהודה ברקן. אני יודע שהטרנד הנוכחי הוא לחבק בחום את כל מה שנדחה על ידי הביקורת לפני 30-40 שנה, אבל אני מודה שמעולם לא הבנתי את סוד הקסם של "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" וכל סרטי המתיחות למיניהם שיכסו את השטיח האדום הערב בפירורים של בורקס.