שתי מדינות לשני ישראלים

הטעות של היורדים היא שהם חושבים שמישהו סופר אותם

מפגינים נגד הממשלה ויוקר המחיה / צילום: רוני שיצר
מפגינים נגד הממשלה ויוקר המחיה / צילום: רוני שיצר

"תחזיקו אותי, שאני לא יקרע אותו" הוא משפט של ערסים קטנים. ככה גם מאיימים אלה שחושבים לרדת מהארץ.

רגע, נעשה קאט ונבהיר - הם צודקים, הברלינאים לעתיד. כי מי שמנהל את המדינה זה חבורה של טייקונים שקנו להם כלי תקשורת, לוביסטים וקמפיינרים כדי שישטפו לנו ולמנהיגנו את המוח. כי בזעת אפינו שרתנו בצבא/שירות לאומי, שילמנו מסים, צייתנו לחוק ונשדדנו לאור יום. לא צריך להוכיח כלום במחירי מילקי או בשכר חציוני - כולנו יודעים שאין מה לסמוך על ה"מנהיגים" בשקל וחצי שלנו.

יורדים נאיביים, מי סופר אתכם?

עכשיו נחזור למאיימים. הטעות של היורדים היא שהם חושבים שמישהו סופר אותם. שלמישהו אכפת אם כמה מאות או אלפים ירדו מהארץ. או אפילו מאות אלפים. להפך - יש פוליטיקאים ובעלי הון ששמחים על הירידה.

מי מסוגל לעזוב? מעמד הביניים. אלה שמסוגלים לממן כרטיסי טיסה, שיש להם מקצוע ויכולת התארגנות לכמה חודשים. ממילא התכנון בישראל הוא להכחיד את מעמד הביניים. כי יותר נוח לחלק את המדינה למעסיקים עשירים וכל השאר עובדי קבלן שלא מסוגלים לתבוע זכויות.

מי יורד מפה בחוסר תקווה? שמאלנים. שגנבו להם את המדינה מאז 1977. בואו נספור - עוד 30,000 יורדים = פחות מנדט לשמאל, פחות הפגנות שלום, פחות מכתבי סרבנים.

מי סולד מביבי-לפיד-בנט? סוציאליסטים. כאלה שמצפים למדינת רווחה שמשקיעה בחינוך, בריאות, רווחה, סביבה, תעסוקה ופריפריה. אלה שנמאס להם שמפריטים כל דבר שזז כדי למכור לבעלי הון עוד נתח. הממשלה הזו מעדיפה אותם בברלין, במקום שיצאו למחאה חברתית בישראל.

מי פוקח עיניים? משכילים. כאלה שקוראים את ההשוואות ל-OECD, ומבינים את הקשר בין הון-שלטון להתפוררות החברה. מצוין - הממשלה אוהבת אותנו מטומטמים, שלא נבין איפה מאיפה גונבים אותנו.

מי מוכן לברוח? חילונים ממדינת תל-אביב. כאלה שחשובה להם המדינה הדמוקרטית לא פחות מאשר היהודית. איר קענען א-ביסעלע פֿריילעך זײַן, ככה יהיה אפשר לבנות מדינת הלכה יהודית שאינה דמוקרטית.

אתם לא מאיימים על אף אחד

האיום הזה מדבר בשפה תל-אביבית-חברתית-שמאלנית-מעמד ביניימית-אשכנזית. בבועה הירושלמית המנותקת של קרית הממשלה יש דווקא כמה אנשים שרוקדים משמחה. כי אתם היורדים הפוטנציאלים טובים לסטטיסטיקה ולתשלום המסים, אבל כאב ראש לטייקונים ולעובדיהם בכנסת.

צריך להבין שנתניהו יצר כאן שני עמים - ישראלי ויהודי. פעם היינו יכולים לומר בעברית "אני יהודי-ישראלי". היום אתה צריך לבחור אחד מהם.

או שאתה יהודי שמאמין שהוא חלק מעם סגולה וחושב שבסך-הכול נהדר פה. אתה לא תרד מהארץ גם אם דירה תעלה 500 משכורות. או שאתה ישראלי שרק רוצה מקום טוב לחיות בו. אתה אוהב את המדינה שזרעת בה, בנית אותה, הקמת בה בית. אבל היום בשבילך ישראל היא רק אופציה. וגם הולנד, אוסטרליה וקנדה.

אז אפילו אם אתה מרגיש גם יהודי וגם ישראלי, יש צד אחד שאתה נוטה אליו יותר. והפער הערכי בין שתי העמדות האלו הולך וגדל. בחן את עצמך: דמוקרטית או יהודית? חברתית או שליטת התאגידים? עם רגיל או עם סגולה? תקציב לחינוך או תקציב לביטחון? שקיפות בשלטון או קומבינות למקורבים? שוויון לערבים או כסף להתנחלויות? כן, קצת דיכוטומי, אבל מחדד נקודה.

בואו נכריז בזאת

אולי פתרון של שתי מדינות יעזור כאן (לא זה של אוסלו). בצד אחד מדינת ישראל שבירתה תל-אביב, מדינת רווחה חילונית ודמוקרטית. בית לעם היהודי, רק בלי המשיחיות. בצד השני מדינת יהודה שבירתה ירושלים, שתחיה בעוני, שתשלוט על הפלסטינים, שתכפה את חוקי היהדות, ושהשליט בה ייבחר ישירות על-ידי 20 המשפחות העשירות.

נשמע הזוי? פחות הזוי מהחלום של הרצל לפני 120 שנים. תשתיות כבר יש, רק צריך לחלק רכוש כמו זוג גרוש.

הירידה היא לא איום פוליטי, לא איום כלכלי, לא מזיזה לאף אחד. הדבר היחיד שיכול להזיז זה דרישה לאוטונומיה במישור החוף, ושילכו הטייקונים, הדיקטטורים והמשיחיים למדינה משלהם.