לבדוק את שיטת הסבסוד

הערפל סביב נתוני ייצור המזון בישראל משרת את החקלאים

חקלאות / צילום: רויטרס
חקלאות / צילום: רויטרס

1. נאמר זאת כך: הדג מתחיל להתנפח מהראש, ואז מצטרפות חולייה אחר חולייה לניפוח שרשרת המזון הגדולה, עד שמגיעים לכוס החלב, חתיכת הבשר, רבע העוף בצלחת והביצה במחבת.

זהו סיפורו של השליש הראשון בשרשרת יוקר מוצרי המזון מן החי, שהתנהלותו וההתעלמות הרגולטורית והפוליטית ממנו נחשפים כאן. זהו השליש שמושפע מהאינטרסים של החקלאים - קיבוצים ומושבים - והתאגידים המחוברים אליהם, בין שבמישרין ובין שבעקיפין.

2. על-פי סדר הטבע, השלב הראשון בסאגת יוקר המזון שעלולה עוד להבעיר את הארץ מתחיל ברכישת האוכל לפרות, ומסתיים ברגע שבו עובר החלב הגולמי מידי החקלאים למפעלי היצרנים - תנובה, שטראוס וטרה, השליש השני בשרשרת הייצור. השליש האחרון הוא של רשתות השיווק הקמעונאיות. לכל חולייה בשרשרת יש אינטרסים ייחודיים. כל אחד דואג לשלו, וכולם יחד דואגים למחיר הגבוה לצרכן.

3. החוצפה הראשונה בשרשרת שמובילה לתוצאה המזלזלת בצרכן מופיעה במערך יבוא המספוא, הנשלט בידי יבואני גרעינים ומכוני תערובת, שיש בהם שליטה כמעט מוחלטת של החקלאים. כבר כאן, בראשית העלילה, מתחיל הדג להסריח: בעוד מחירי המספוא בעולם הולכים ויורדים - המחירים בארץ דווקא עולים והולכים. את זה אומר אפילו חוקר משרד החקלאות, גם אם באופן חמקמק שאולי נכפה עליו מתוקף תפקידו.

4. איפה הרגולטורים? הבעיה היא שכל המערכת החקלאית הזאת פועלת מתחת לרדאר של הממונה על ההגבלים העסקיים, זאת אף שהיו לו ויש לו (ואם אין לו, מספיק שיבדוק את הניירות במשרד החקלאות וכבר ימצא אותם) סימנים, ולפחות חשדות להתנהלות קרטלית שתוצאתה הברורה היא ניפוח מחירי המזון.

5. בראש המערכת עומד שר החקלאות יאיר שמיר (ישראל ביתנו), הראשון בהיסטוריה הישראלית שאינו חקלאי, איננו חלק ממערכת האינטרסים המעוותת שהתפתחה הרבה לפני קום המדינה ופורחת מאז. שמיר היה הסיכוי הגדול לסדר חדש, אלא שהוא הפך מהר מאוד לאכזבה.

התברר שגם הוא, שפעם היה מנהל היי-טק שהרים את דגל הכלכלה התחרותית, תומך בהמשך התכנון והסבסוד ההיסטורי הבולשביקי של הענף. אפשר שמעורבים בזה האינטרסים הפוליטיים של ראש מפלגתו אביגדור ליברמן, שרואה בחקלאים פוטנציאל גדול למנדטים (במערכת הבחירות האחרונה הסתמנה אצלם נטייה להצביע ימינה מהמרכז).

6. החקלאים טוענים: הכול משום שסבסוד החקלאי הישראלי נמוך באופן משמעותי מזה של החקלאי באירופה. ממצאי OECD מאשרים זאת לכאורה, אף שקשה למדוד ולהשוות את כלל מרכיבי התמיכה העקיפה המסתתרים אצלנו במקורות תקציביים רבים ושונים.

אפשר שהחקלאי הישראלי אכן סובל מסבסוד חסר יחסית למתחריו בעולם, ואפשר שלא. אפשר שסבסוד החסר הוא הגורם ההתחלתי ליוקר המזון, ואפשר שלא. בשום מקום לא מרוכזים כלל הנתונים. ייתכן שחוסר הסדר הזה נוח לחקלאים - כך הם תמיד יוכלו להתלונן, וייתכן שמדובר גם בהסכמה שבשתיקה עם המדינה ומשרד האוצר שמעדיפים מצב עמימות, המאפשר להם לומר "זה הם - לא אנחנו" וגם להימנע מראש מתוספת סבסוד אם יתברר שיש חסר.

הגיע הזמן לעשות סדר ולבדוק: עד כמה מסובסד באמת חקלאי בישראל. זה אומר שצריך גם לקבל החלטות בנוגע למדיניות בדיקת הנתונים. למשל, נניח שמרכיבי הסבסוד המרכזיים הם מים, קרקע, עובדים זרים והגנה באמצעות היטלי יבוא.

מרכיב הקרקע הוא היסטורי, אז איך מודדים אותו? ואם מדברים על מים, אז מצד אחד כמות המים שמנוצלים לחקלאות הישראלית היא בין הגבוהות בעולם, ומצד אחר, את ההשקעות הגדולות במכוני הטיהור לא החקלאים מימנו אלא המדינה, באמצעות הרשויות המקומיות. אז זה סבסוד או לא סבסוד?

בכל מקרה, ובטח עוד לפני שתיבדק עלות הסבסוד, ולפני שיבואו התוצאות לשבט או לחסד - בדבר אחד יש לטפל מחר בבוקר: בחוסר ההתאמה של מחירי המספוא בישראל למחירים בעולם. איך זה שבמדינות אחרות הכול יורד ופה הכול עולה? זו בעיה ברורה, ויש לטפל בה מיד.