ברירת מחדל

מה מעלה מפלגות או יחידים לשלטון? לפעמים, ציפיות קונקרטיות מעלות אותם. בדרך כלל, עייפות מקודמיהם מעלה אותם. המטוטלת מוכרחה לנוע. זה כלל הפיזיקה של הפוליטיקה.

לפעמים זה קורה במהירות של התחרטות (תבוסת נתניהו, 1999, ותבוסת ברק, 2001); בארצות הברית הבית הלבן נוטה לעבור לידי המפלגה היריבה מקץ שתי תקופות כהונה של נשיא (מכשול עצום בדרכה של הילרי קלינטון); לעתים רחוקות, אבל לא בלתי סבירות, אנשים אינם ממהרים להתעייף.

בגרמניה למשל, הקנצלרית מרקל נמצאת בעיצומה של כהונה שלישית, עם מטען ניכר של פופולריות אישית; מרגרט תאצ*ר החזיקה מעמד 11 שנה, אף כי הייתה בלתי נסבלת למדי; הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה החזיקו בשלטון 45 שנה רצופות לפני תבוסתם, ב-1976, לפני שחזרו לשלטון, שש שנים אחר כך.

תבנית ההתנהגות הזו של בוחרים מקנה למפלגות פוליטיות את המעמד הנכסף של "מפלגת השלטון הטבעית".רוצה לומר, הבוחר זקוק לסיבה מיוחדת במינה כדי להשתמט מברירת המחדל. הסוציאל-דמוקרטים של שוודיה הם מפלגה כזאת, הנוצרים-דמוקרטים של גרמניה, השמרנים בבריטניה.

אבל אפילו המפלגות שכמו-לשלטון-נולדו אינן יכולות להימנע לאורך ימים מטעם האופוזיציה. זה אפילו טוב בשבילן. זה מזכיר לבוחרים מדוע הן היו ברירת המחדל. בארצות הברית, הרפובליקנים מוחזקים, לפחות בעיני עצמם, כ"בוגרים" הנקראים לעשות סדר, לאחר שהדמוקרטים עושים את ההפך.

הנשיא הופך לאופוזיציה

בשבוע שעבר חזרו הרפובליקנים לעמדת שלטון מלאה בקונגרס בוושינגטון. קצת קשה לתאר אותם כ"אופוזיציה". למען האמת, בענייני כלכלה ופנים הנשיא הופך עכשיו לאופוזיציה, לאחר שעוקר מכל השפעה ישירה על תהליך החקיקה (הוא יכול להטיל וטו, אבל קשה לשלוט באמצעות וטו).

הבחירות בארצות הברית אינן מתיישבות עם רוב הציפיות ההגיוניות. הסקרים מראים פעם אחר פעם שרוב האמריקנים אינם תומכים בסדר היום של הרפובליקנים. המרחק מהם אינו רק פוליטי, אלא אפילו רגשי. "הם אינם מבינים ללבי", משיבים הנשאלים בסקרים (הניסוח אינו ספונטני, הוא מוצע להם על-ידי הסוקרים, אבל הם אינם מוכרחים לבחור בו).

יתר על כן, בכמה מדינות של ארצות הברית היו משאלי עם ביום הבחירות לקונגרס, שהראו העדפה ברורה לגישה הדמוקרטית, למשל בעניין שכר המינימום. הרוב הצביעו לטובת העלאתו, אבל בתיבת הקלפי הם שלשלו פתק (או גיליון, בשיטה האמריקאית) שבו העדיפו מועמדים רפובליקניים לכהונת הסנאטור, או ציר הקונגרס. הרפובליקני הנבחר, לכשיגיע לוושינגטון, יצביע נגד העלאת שכר המינימום.

איך אפשר ליישב את הסתירה הזו? ובכן, אנחנו כבר יודעים שאנשים אינם מצביעים בהכרח על-פי האינטרסים שלהם. אחת הקלישאות המפורסמות של הפוליטיקה האמריקנית מאפיינת את הצבעת היהודים באופן הבא: "מרוויחים כמו אפיסקופאלים, מצביעים כמו פוארטו-ריקנים". זאת אומרת, נמצאים בראש סולם השכר, כמו הגרעין הקשה של מצביעי הרפובליקנים - אבל מצביעים לטובת הדמוקרטים, כמו העניים המרודים ביותר. המימרה נטבעה לפני 40 שנה ויותר, אבל ליחה לא נס. אפילו בבחירות של השבוע שעבר, 70% מיהודי אמריקה הצביעו לטובת מועמדים דמוקרטיים. זה השיעור הממוצע של תמיכתם במפלגה מאז ערב מלחמת העולם השנייה.

מה קורה בקנזאס?

ג'ורג' בוש הבן חב את תקופת הכהונה השנייה שלו (2004) לתושבי ערים קטנות במדינת אוהיו, שהצביעו לטובתו בגלל התנגדותם להפלות מלאכותיות. הם העדיפו את אמונתם הדתית על פני האינטרסים החומריים שלהם. הדמוקרטים הבטיחו ביטוח בריאות אוניברסלי, גם למי שידם אינם משגת אותו (15% מן האוכלוסייה). הרפובליקנים התנגדו. אף על פי כן, אנשים מעוטי-הכנסות וגדולי-משפחות הצביעו לטובת הרפובליקנים.

בבחירות של 2004 היה נדמה שהדמוקרטים נקלעו לדרך ללא מוצא. פרשן פוליטי שמאלי חריף, תומס פרנק, כתב אז רב מכר, "מה קורה בקנזאס?" (What's the Matter with Kansas). זה היה ביטוי לאובדן העצות שאחז את השמאל. איך לכל הרוחות אפשר לשכנע המוני מצביעים לבנים מן המעמד הבינוני הנמוך להצביע לטובת האינטרסים שלהם? ב-2008, קנזאס עדיין הצביעה לטובת הרפובליקנים, אבל שאר הבוחרים העלו את ברק אובמה לשלטון. הוא חזר ונבחר ב-2012. אף על פי כן, בשבוע שעבר נאלץ פרנק לחזור והציג את השאלות של 2004.

בגין, אנחנו נוריד אותך

שאלת הקשר בין אינטרסים ובין דפוסי הצבעה אינה מפתיעה ישראלים. המונופול המשחית של מפא"י ושל מפלגת העבודה הבריח את המעמד הבינוני הנמוך והעובד לזרועות הימין עוד בשנות ה-60. ההחלטה הכלכלית הראשונה של ממשלת מנחם בגין ב-1977 הייתה לנייד את הלירה. כך התחילה האינפלציה האיומה של שנות הליכוד. ב-1980 קראו מפגינים בשכונת מורשה בירושלים, "בגין, אנחנו העלינו אותך; בגין, אנחנו נוריד אותך". הם לא הורידו. אדרבא, הם הפכו את מפלגת האופוזיציה הטבעית למפלגת השלטון הטבעית.

שלי יחימוביץ' כנראה זקוקה פחות מכולנו לתזכורות האלה. היא קיוותה לנתק את הקשר הגורדי בין ההמונים שלמטה ובין הליכוד. היא עשתה כן באופן הסביר ביותר: באמצעות הטעמת האינטרסים של הבוחרים. הסוף ידוע. אולי הסיבה היא שבעלי האינטרסים זקוקים לאחד משלהם. אולי משה כחלון יפדה אותם. ואולי לא.

חוסר ההצלחה לשכנע בוחרים להצביע לטובת כיסם מוכרח לייאש כל אמרגן פוליטי. אבל חוק הפיזיקה של הפוליטיקה הוא מקור הנחמה של המיואשים הגדולים ביותר. בארצות הברית, עייפות גדולה הניעה בוחרים להחליף סוסים. בישראל, אל העייפות מצטרפת חרדה קיומית עמוקה. נוע תנוע, אמר גליליאו על הפלאנטה. או אולי הוא התכוון למטוטלת.