כשצ'כוב פגש את שפיץ

כבר בדקות הראשונות של "וניה סוניה מאשה ושפיץ", שיתוף-הפעולה הטרי בין הקאמרי למשה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, לא נותר בי מקום של ספק: זאת הולכת להיות הצגה שחובבי התיאטרון מאוד יאהבו. התכתבות אינטיליגנטית עם צ'כוב לצד נגיעות משעשעות מן המיתולוגיה היווונית ומקלאסיקות וולט דיסני, נכנסנו אל הבלנדר של המחזאי יליד ניו-ג'רזי כריסטופר דוראנג ועכשיו נותר רק להתפייט על רפליקות מגן הדובדבנים הנשקף מהחלון, להתפלסף האם מאשה שעל הבמה היא יותר מאשה משלוש אחיות או יותר ארקדינה מהשחף, והאם השמות שקיבלו האחים וניה וסוניה מהוריהם חובבי צ'כוב, הם שאשמים בהווייתם העומדת מלכת.

לא מעט מחשבות בשביל כמה דקות של תיאטרון, אבל דווקא תהייה אחת אחרת סקרנה אותי אף יותר והיא האם יהיה במחזה גם את מה שצריך בשביל לחרוג מהתרגיל האינטלקטואלי במחזאות למתקדמים. ובמילים אחרות, האם המחזה של דוראנג יתגבש ויתפוס זהות משל עצמו, או שנשאר עם הגגים הצ'כוביים, שיענגו את יודעי הח"ן אבל לא הרבה מעבר לכך. את התשובה לכך קיבלתי מבלי לשים לב אפילו כשסוניה, וניה ומאשה חזרו ממסיבת תחפושות, לבושים כדמויות דיסניות וניגשים להכין איזו כוס תה לפני שינה (בכל זאת צ'כוב). כל-כך נשאבתי אל תוך יחסי הכוחות הנרקמים על הבמה, עד שכבר שכחתי שפקפקתי ביכולתו של המחזה לנשום בכוחות עצמו.

דוראנג משתמש בחוכמה הצ'כובית כנקודת מוצא וייחוס, ומכניס למשוואה הכמו-מתמטית את דמותו של שפיץ, יפיוף טלנובלות/ריאליטי/שקר כלשהו בפוטנציה. בצעד זה הוא מערער את העולם הישן עם ווניביזם סלבריטאי חלול, חובב סלפי והלאה באזז-וורדס תורניות, ומצליח גם לומר דבר מה על הממשק בין תרבות של אז ובין זאת של היום. ביקורת הנרמזת בעוצמות משתנות לאורכו של המחזה כולו - והרי במסיבת התחפושות לא ידעו אפילו מי זאת שלגיה, אז שאת צ'כוב יכירו?! ואשר מגיעה לכדי נקודת רתיחה במונולוג גועש על חוליי התרבות הפופולרית, מאת האח וניה בגילומו של רמי ברוך הנפלא כתמיד.

קצב מדויק

לא פחות מאשר זוהי הצגה הנשענת על מחזה שנון, מדובר בהצגה של שחקנים ושל במאי, שמוצא את הטמפרטורה ואת הקצב המדויקים להגשה. ברוך כאמור מגלם את דמותו של וניה, הומוסקסואל מזדקן וספק בארון שמתגורר בבית הוריו המנוחים עם אחותו סוניה (תפקיד נהדר לאודיה קורן), בתולה מתבגרת אף היא שכל חייה דרה בצלה של אחותה מאשה, שחקנית מפורסמת וקפריזית (ענת וקסמן שעושה זאת היטב). מאשה חוזרת לביקור בבית ההורים, שהיא זו שממנת מזה שנים, כי אחיה דיכאוניים מדי בשביל לעבוד, ובפיה בשורת איוב עבורם: היא תמכור את הבית. קצת קודם לכן שמעו על כך האחים מהעוזרת שלהם קסנדרה (תיקי דיין שמכניסה הרבה פלפל) שכמו הדמות המיתולוגי, שעמה היא מתכתבת, מנבאת נבואות אמת אבל קללתה היא שאיש אינו מאמין לה.

מאשה גם מגיעה לביקור עם שפיץ המצודד (גל אמיתי בתפקיד ראוי) שליד האגם פוגש בנינה היפה (דנה מיינרט שמצדיקה שוב את ההייפ סביבה), והנה נפתח לו צוהר לקנאה אובססיבית מצד המפורסמת המזדקנת שלכאורה יש לה הכול, אבל הביטחון העצמי כבר לא בשמיים. לא ביחס ליחסיה עם שפיץ וגם לא ביחס לאחותה סוניה, שלמרבה הפליאה מאיימת עליה בנוכחותה הרבה יותר מאשר זו יכולה הייתה לחשוב.

ולסיכום, הצגה עדינה ומקסימה, ולא רק לחובבי תיאטרון מושבעים.

"וניה סוניה מאשה ושפיץ" מאת כריסטופר דוראנג, תרגום: רבקה משולח, בימוי: משה נאור, הקאמרי בשיתוף תיאטרון חיפה.

* ציון: 9